פיני רבינוביץ', אביה של דסי ז"ל שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן בשנת 1996, מתארח באולפן ערוץ 7 ומספר על הכאב שלא מרפה גם כמעט שלושה עשורים אחרי, ועל הדרך שהובילה אותו להקים את עמותת "יקיר לי" המסייעת למשפחות שחוו שכול אזרחי.

רבינוביץ' סיפר תחילה על האובדן האישי שלו - כמעט שלושה עשורים אחרי. "דסי חלתה. היא לא סיפרה שכואב לה - אבל אני הרגשתי. כאב לי מאוד לדעת שאני לא יכול לעשות כלום. עשינו את המקסימום שרק אפשר מבחינת רופאים. אבל זה היה קשה מאוד.

עד היום לא נפרדתי מדסי. היא נפטרה במוצאי ראש השנה ואני לא יודע מהי פרידה ממנה. אני יודע רק להתגעגע", הוא מוסיף.

אחרי השבעה הגיע היום השמיני - שהניע אותו לפעולה. "אמרתי לעצמי - עכשיו צריך לקום ולעשות".

הוא פנה אל העשייה החברתית והציבורית. "בא אליי יהודי מירושלים, בנו נפטר אחרי שנה וחצי שבהן היה חולה מאוד והוא הפסיד את עבודתו. עברתי איתו על הניירות ואמרתי - 'האיש הזה לא יכול לחזור למקצועו - צריך לתת לו שיקום'. כך קידמנו את חוק השיקום המקצועי להורים שאיבדו ילד. היה גם חוק גיל פרישה - שאדם שכול יוכל להישאר עוד כמה שנים בעבודה. אמרתי בכנסת: 'במקום שילך לבית העלמין - שיילך לעבודה'. החוק עבר".

הוא מזכיר גם את פועלו למען אחים שכולים. "בצבא שינו את הנוהל כך שאחים שכולים של שכול אזרחי מקבלים את אותן זכויות כמו משפחות צבאיות. אני מקשיב לאנשים, שומע, מנתח - ומביא את זה לשם".

גם בתחום הרפואי הצליח ליצור שינוי. "אחד הדברים שדסי השאירה לעולם הוא נושא חוות הדעת השנייה. לפני 29 שנה לא היה דבר כזה. היום זכותו של חולה לקבל חוות דעת נוספת - וזה בזכותה. הבנתי שיש לי תפקיד. יש לי אחריות".

רבינוביץ' מספר כיצד למד להקשיב ומתוך כך לפעול. "אני בא מעולם עסקים קשוח. למדתי להקשיב. אנשים באים, שופכים את ליבם. כל סיפור הוא עולם ומלואו. אימא ששמה לב שבנה בן ה-24 נקבר בין קשישים. בחורה בת 22 שביקשה טיפול רגשי על מוות של אח לפני 18 שנה - ולא דיברו על זה כל השנים. הטלפון הזה היה בשבילי מתנה. חיכיתי לסייע לה".

השליחות הזו שמובילה אותו כבר עשרות שנים - גורמת לו סיפוק רב. "אני מרגיש טוב, כי אני יודע שעשיתי משהו. אנחנו לא יכולים להחיות את המתים - אבל יכולים להחיות את החיים. זה מה שנותן לי כוח לקום בבוקר. אני נושק ל-74, פנסיונר, אבל יש לי מה לעשות. אני מתנדב, אני מעביר הרצאות בבתי חולים ובקופות חולים. חשוב שאנשים ידעו שיש שכול אזרחי. שידעו שהמשפחות האלה קיימות".

לקראת סיום נשאל על התובנות שאסף לאורך השנים. "חז"ל אמרו 'דאגה בלב איש ישיחנה'. יש מי שמפרש - יסיחנה מדעתו, ויש מי שאומר - ישיחנה לאחר. אני אומר - בואו נדבר. לא להשאיר בפנים. כמו שיח - אם נשאיר אותו לבד, יצמח עקום. אם נטפח אותו - הוא יגדל ישר. צריך לדבר, להקשיב, להיות קרובים. להכיר את המשפחות שסביבנו - יש ביניהן כאלו שחיות את הכאב יום-יום. זה לא עובר".

"אם כל אחד יוסיף טיפה, נוכל למלא אוקיינוס. גם המשפחות השכולות האזרחיות ראויות לתשומת לב. הן קברו ילדים בדיוק כמו כולם. השכול הזה קיים - ואיתו נצטרך לחיות, עד שתהיה תחיית המתים", הוא מסכם.