בתחילת המלחמה שרר קונצנזוס רחב - בדרג המדיני, בדרג הביטחוני ובציבור - בעד כיבוש רצועת עזה כולה. העיר עזה סומנה כמרכז שלטוני ואסטרטגי, שכבישתו תיחשב הישג מהותי.
כבר בתחילת הלחימה כבש צה"ל חלקים נרחבים בעיר, כולל מרכזי טרור ושלטון. בין הידועים שבהם: בית החולים שיפא, ששימש מפקדה מרכזית של חמאס, שבו הוחזקו חטופים (וחלקם אף נרצחו), והסתתרו בו מחבלים עם אמצעי לחימה. למעשה, בית החולים נכבש פעמיים - בתחילת המלחמה ושוב כעבור מספר חודשים. כך גם בניין הפרלמנט של חמאס.
במהלך מבצעים מורכבים כבש צה"ל את השכונות שהיו מוקדי טרור: שאטי ושייח' רדואן בצפון, זייתון, תל אל־הווא וסברה בדרום, ורימאל במרכז העיר. אולם כאשר הרמטכ"ל הקודם החליט לעבור משלב ההשתלטות לשלב הפשיטות הממוקדות, כוחות צה"ל יצאו מהעיר - כפי שקרה גם בגזרות אחרות ברצועה.
כעת, לאחר השלמת מבצע "מרכבות גדעון" וכישלון הניסיונות להגיע לעסקה לשחרור חטופים, החליט הקבינט הביטחוני לשוב ולכבוש את העיר לאחר פינוי האוכלוסייה, במטרה להכריע את חמאס ולדחוק אותו לפינה שתאלץ אותו לשחרר את החטופים. אסור להסתיר מעיני הציבור את האמת הכואבת: חמאס, מתוך תפיסתו האיסלמית הפונדמנטליסטית הרצחנית, לא ישחרר את החטופים האחרונים מרצון טוב. אלו הם "קלפי הביטוח" שלו, שהוכנו מראש כדי לייצר לעצמו תעודת ביטוח קיומית. זו הסיבה שמשך זמן במו"מ והציב תנאים שמשמעותם כניעה מוחלטת של ישראל - ביודעו שאף ממשלה לא תוכל להסכים לכך. הסיכוי היחיד שיסכים לשחרורם מרצונו הוא אם יחוש שהוא עומד להיות מוכרע, ואולי אז יבקש להציל את עצמו.
לפי פרסומים, ההחלטה על כיבוש מחדש של העיר עוררה ויכוח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, סביב הדילמה הערכית שבין השגת ניצחון מוחלט לבין הסיכון לחיי החטופים. עצם הצורך בכיבוש חוזר של עזה ממחיש את כשלון דוקטרינת הפשיטות: היעדר אחיזה רציפה בשטח מאפשר למחבלי חמאס לשוב, להתארגן, להתבצר, ולהטמין מטענים ומלכודות - והגרוע מכל היא מחייבת לחזור ולכבוש אותו מחדש במחיר של אבידות נוספות ל"ע.
ברקע, התחדש הפולמוס התקשורתי סביב תוחלת המלחמה ודרכי סיומה. שוב נשמעים הקולות המוכרים מהעבר הרחוק והקרוב - כאלה שמגמדים את כוחו של צה"ל ומאדירים את "כושר העמידה" של חמאס כרעיון בלתי־מנוצח. שוב מושמעים נתונים מוגזמים על המחיר הצפוי לישראל, במטרה להרתיע מהמהלך.
אך בשיחות עם לוחמים ומפקדי שטח ניכרת נחישותם להכריע. הם אינם מורתעים, ואף כועסים על אלה המדברים בשמם - ורואים בכך ניסיון למנוע הכרעה מטעמים פוליטיים.
האמת היא שאין מקום להפתעה. בעשורים האחרונים, בכל פעם שעלה צורך להכריע את אויבינו, נשמעו קולות דומים. בפרשת השבוע (עקב) מזכיר משה רבנו לעם ישראל, עוד לפני כיבוש הארץ, את הסכנה שבקולות מסוג זה - ומחזק את רוח העם: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם?! לֹא תִירָא מֵהֶם! זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם. וגו'. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ד' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (דברים ז יז).
בפרשת דברים הוא מזכיר את המחיר היקר ששילמנו על הקולות הללו, במהלך חטא המרגלים, שהביא לאסון היסטורי. שם התריע: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם" (דברים א כט).
המפרשים עמדו על ההבדל בין "לא תירא" - שלא נירא מעוצמת האויב, לבין "לא תערוץ" - ביטוי ייחודי שמשמעו שבירה מנטלית (כדברי רש"י שם: "לשון שבירה כתרגומו").
יש שפירשו שמדובר בהבחנה בין הערכת חסר של כוחנו לבין הערכת יתר של כוח האויב: "לא תחשבו את עצמכם לחלשים ונשברים וחסרי כח שעל זה אמר: "לא תערצון", וכן לא תחשבו אותם לגבורים, שע"י זה "תיראון" מהם" (מלבי"ם שם).
ככלל, מושג ההערצה בהקשר זה, מבטא דיספרופורציה בין יחסי הכוחות והעוצמה האמיתים, לבין הערכתם הסובייקטיבית, הַמּוּטָה, שמונעת בד"כ ממניעים זרים: "שפע כח גדול ועצום וכו'. והוא ענין יחוס העריצות לזולתו לומר עליו שהוא עריץ ומשופע בכח גדול לכן מתירא לעמוד לפניו" (הכתב והקבלה שם). או: "לדמות שהאחר הוא דמות אימתנית, לחוש שיש צורך להתאזר בכל הכח כדי שאפשר יהיה לעמוד כנגדו" (רש"ר הירש שם).
הנצי"ב פירש ש"לא תערצון" משמעו שלא תישבר הרוח, גם אם בשלב מסוים ייראה כי האויב צובר הצלחות: "הוא שבירת הגדוד בשעה שאין המלחמה הולך בטוב וכו'. והזהיר הכתוב שאפי' תראה שמתגברים לא תערוץ" (העמ"ד דברים ז כא). באמונה ובאחדות ננצח!