להיות הרב המחתן את ארוסתו של בנך הנופל, זה להאמין בחיים, בהמשכיות, בתקווה. זה באצילות נפש להסיר כל רגשות אשמה.
זה להבין הבנה עמוקה בשביל מה הבן נלחם ועל מה הוא נהרג. זה לדעת בביטחון של אמונה שחיים לעולם לא נגמרים, הם רק מוחלפים ונמסרים לדורות הבאים, לבניין משפחה בישראל, להמשכיות, לצחוק של ילדים.
זה להבין שהעצב והשמחה לא סותרים, הם רק גרים בבתים נפרדים. ולפעמים זו אותה דמעה של צער וחדווה. ושלעולם לא נשכח את כאב הכוס השבורה, והיא ודווקא היא תעלה על ראשינו שמחה.
אוהב אותך, אחי לשכול, הרב תמיר גרנות. יחד נמשיך במעלה הדרך. ונדמע ונבנה. ונכאב ונשמח. ונתגעגע ונצמח. מכוחו. מכוחם.