בפרשת עקב, משה רבנו מצייר לעם ישראל את מסע ארבעים השנה במדבר, עם כל הקושי הפיזי והמבחנים הרוחניים שחוו בדרך.
הוא מזכיר את הרעב, את החום היוקד ואת הצמא , מי שצעד פעם תחת שמש יוקדת במדבר, יודע עד כמה הגוף הופך תלוי במעט הנוזלים שהוא נושא עמו. ויש סכנת ההתייבשות שהיא תהליך מסוכן ובלתי מתפשר.
התייבשות מתרחשת כאשר מאזן הנוזלים בגוף הופך שלילי , כלומר-הגוף מאבד יותר נוזלים ומלחים מכפי שהוא מקבל. מדובר לא רק במים אלא גם באלקטרוליטים חיוניים כמו נתרן, אשלגן וכלוריד. ישנן שלוש דרגות חומרה. כבר בירידה של 2% מנפח הנוזלים חלה ירידה בריכוז וביכולת קבלת ההחלטות. זהו מצב קריטי לחייל או למטייל במדבר. ב־5% מופיעים דופק מהיר, ירידת לחץ דם וכאבי ראש, וב־10% מדובר במצב חירום שמעמיד את החיים בסכנה מיידית.
המנגנון הפיזיולוגי של ההתייבשות מתבטא בנפח דם מצומצם, כאשר הלב נאלץ להאיץ את הקצב כדי לשמור על לחץ דם, וכלי הדם בעור מתכווצים כדי לשמר חום ליבה. בנוסף - היכולת להזיע, שהיא מנגנון הקירור של הגוף, נפגעת. כך נוצר מעגל מסוכן שבו טמפרטורת הגוף עולה עוד ועוד עד למכת חום, מצב עם סיכון תמותה של עד 50% ללא טיפול מהיר. במקביל, מחסור באלקטרוליטים עלול לגרום להפרעות קצב לב, בלבול, התכווצויות שרירים ואפילו פרכוסים.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך שמחסור במים בשטח חם הוא קטלני לא פחות מכלי נשק, גם כאשר מדובר באנשי צבא בריאים וחסונים. לורנס איש ערב מספר ביומנו שבקיץ 1917 בדרכו עם לוחמיו לעיר עקבה שבצפון מפרץ אילת בחום של 45 מעלות נגמרו המים באמצע המדבר. לוחמים החלו להזות; ואחד מהם צעד לעבר “אגם” שראה באופק, עד שנאלצו לאזוק אותו לגמל.
מדובר בתסמין קלאסי של פגיעה מוחית זמנית כתוצאה מהתייבשות חמורה וחום יתר. רק באר מים עתיקה שהם פגשו בדרך הצילה את הקבוצה, ולאחר שהחיילים הושקו בהדרגה והושבו בצל הם חזרו לעצמם תוך זמן קצר. גם בצבא של נפוליאון במסעו למצרים ההתייבשות גבתה מחיר כבד. היו חיילים שניסו לשתות מים עומדים משלוליות ולקו בזיהומים קשים, ואחרים פשוט קרסו מהחום. אז לא היו תמיסות הידרציה אוראליות או עירויים זמינים, והטיפול היחיד היה שתייה, מנוחה בצל והמתנה, טיפול שלעיתים הגיע מאוחר מדי.
ואצלנו - במסע של חטיבת הנגב בקיץ תש"ח צעדו לוחמים עשרות קילומטרים במדבר עם אספקת מים מוגבלת, במטרה לפרוץ את הדרך ליישובי הנגב הנצורים. רופאי השדה תיעדו מקרים של לוחמים עם חום גוף מעל 40 מעלות, דופק מעל 140, בלבול ותסמיני מכת חום. חלקם קרסו בשטח ונזקקו לקירור חירום ומתן נוזלים עם מלחים בעירוי. החוויה הזו הפכה ללקח מבצעי רפואי בצה"ל: במדבר השתייה חייבת להיות יזומה, לפחות חצי ליטר לשעה בפעילות עצימה, עוד לפני שמרגישים צמא. אי אפשר במציאות כזו לסמוך על התחושות הטבעיות של הרגשת צמא, הן משקרות.
י"ט שנים מאוחר יותר, בקיץ תשכ"ז מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כוח סיור ישראלי פעל בלב סיני, בטמפרטורות של 47 מעלות. קצין שנמנע משתייה קרס לפתע, והתברר שטמפרטורת הליבה שלו עלתה ל־41.5 מעלות, והוא איבד הכרה. הרופא הצבאי הבין שהדקות קריטיות: הוא קירר אותו, הצל עליו, והשקה אותו בלגימות קטנות עד להגעת פינוי מוסק. הקצין שרד ב"ה, אך התיאור שלו על תחושת אובדן הזמן והמקום הפך לתזכורת חיה לסכנת ההתייבשות.
חיילינו הנלחמים עם המדים ונעלי הצבא והציוד וציציות הצמר בחום של עזה, מחויבים בשתיה מרובה במיוחד. ומי שלא מגוייס ,מטייל ברחבי ארצנו הקדושה, ומחויב גם הוא לשמור על כללי הבטיחות. בין הזמנים שמח.