בשבוע שעבר זכיתי להעביר שיחה על "מאחורי הקלעים של זוגיות שנייה", במסגרת כנס "עת לאהוב" של פרויקט 252. החוויה הייתה מיוחדת, והנה 10 התובנות שלי בעקבות הכנס:
1. איך שנכנסתי - הרגשתי אוקיינוס של תקווה.
כל כך הרבה רווקים ורווקות שרק משתוקקים להקים בית ולמצוא את הנשמה האבודה שלהם, עד כדי כך שלמרות שהלב שלהם כבר עבר הכול בחיים - הם בכל זאת לא ויתרו על החלום.
חלק סיפרו לי שיצאו ל־400 דייטים. אלוהים ישמור. באמת, תחשבו רגע מה זה עבור רווקה בת 45 להתכונן לעוד דייט - איפור, הכנה נפשית, תקווה, ולהתעלם מהקול הפנימי שאומר לה: "תוותרי כבר! בשביל מה לך!"
אי אפשר לנצח את הסטטיסטיקה, ובכל זאת היא בוחרת לא להרים ידיים. להמשיך ולהילחם עם בנק משאבים שחייב, חייב, תדלוק.
אלו עוצמות שאין לתאר.
אנחנו לא מפסיקים להתפעל מהחיילים והחיילות שלנו בחזית - ובצדק - אבל אסור לנו לשכוח שיש עוד חזית: הרווקים והרווקות, הגרושים והאלמנות. הם לא פחות מגיבורים. גיבורים בעל כורחם - אבל גיבורים. ורק מי שהיה שם מבין ומרגיש עד כמה.
2. בסוף השיחה שלי הופתעתי מכמות הגרושים והגרושות שניגשו אליי. הם רק רצו לשתף, להתייעץ, לשאול, לברר.
ואז גרושה אחת, בת 37, אמרה לי בכאב, עם דמעות בעיניים, שכבר חמש שנים היא לא הייתה בחגים אצל המשפחה שלה, כי בכל פעם ההורים מבקשים ממנה - משום שהבית שלהם קטן - לישון בסלון.
את החדר שהיה פעם שלה הם שומרים, אם שאלתם, לאחותה הקטנה והנשואה.
"תגיד," היא שאלה אותי בשפתיים רועדות, "הם באמת לא מבינים שהם הורגים אותי? לא מספיק שאני גרושה וקשה לי, ואני מגדלת כמעט לבד את הילדה שלי, אני גם צריכה להיענש? אם הם באמת רוצים שאני אגיע, אז בבקשה - שיתאמצו, שיבררו עם השכנים (שיש להם בתים ענקיים) אם אוכל לישון שם עם הילדה שלי בפרטיות, ויתגברו על המבוכה שלהם. הם באמת לא מבינים?"
3. ניגשה אליי גרושה בת 42 עם שלושה ילדים ואמרה: "אתה יודע שכבר שלוש שנים לא קיבלתי אפילו הצעה אחת נורמלית?"
"שלוש שנים?" עניתי לה מבלי להאמין, למרות שאני מכיר היטב את עולם ההיכרויות במגזר.
היא המשיכה: "אני דוקטור לביולוגיה, נוסעת ומרצה בכל העולם… ואני באמת צריכה לקבל הצעות של גרושים בני 59?"
"באמת? זה מה שהציעו לך?"
היא הסתכלה עליי במבט של מישהי שלא יודעת אם לצחוק או לבכות ואמרה: "כן… אתמול."
4. באמצע ההרצאה צעקה אישה גרושה, מדם ליבה:
"תגיד לי, למה במגזר שלנו יכול גרוש בן 65 ללכת לשדכנית, לבקש שתכיר לו גרושות צעירות ממנו בכמעט 15 שנה - והשדכנית, במקום לדחות אותו על הסף, מתחילה לחפש לו? לא כל השדכניות יקבלו אותו, אבל יש כאלה שכן… למה?"
הסתכלתי עליה. ושתקתי.
5. "תגידו", שאלתי את הגרושות שגרושות כבר מעל עשר שנים, "כמה הצעות קיבלתן מהחברים או החברות שלכם בשנתיים האחרונות? מי שקיבלה - שתרים את היד."
אף אחת לא הרימה.
6. "תגידו," שאלתי שוב, "כמה בקשות התעניינות אמיתיות בשלומכן קיבלתן בשנה האחרונה? לבוא לשבת? לחגים? משהו רציני יותר מסתם ללכת לסרט - שזה גם, אגב, מאוד חשוב."
שקט באולם. כמה זוגות ידיים הורמו בהיסוס. וזה היה כואב לראות.
7. ואז שאלתי: "מי שמרגישה עטופה על ידי הקהילה שלה, על ידי הציבור הדתי-לאומי - שתרים את היד."
ארבע נשים הרימו. אה, כן… וגם גבר אחד שלא ממש היה סגור על עצמו.
8. מעל 12 גרושות ביקשו להתייעץ אחרי ההרצאה. לא עזר שאמרתי שאני לא פסיכולוג ולא יועץ, ושבעצם הכובע העיקרי שלי הוא בכלל מחנך.
הרגשתי שכאילו עד שסוף סוף מישהו מקשיב להן - הן חייבות לפרוק.
מה זה אומר עלינו, כמגזר?
9. רוצים מהפכה אמיתית? מניסיון - תשתחררו כבר מהוועדות בכנסת. באמת. שעות על גבי שעות של דיונים ואכילות ראש מפוארות.
יש חברי כנסת שהעשייה הציבורית האמיתית בראש מעייניהם - ויש כאלה שלא.
לדגמן עשייה בשביל לקושש עוד כמה קולות בפריימריז זה לא עשייה ציבורית אלא ניצול ציני.
מהפכות מתחילות מהשטח. נקודה. זה הכיוון. זה הפתרון.
אחרי השטח מגיעה התקשורת, ואחריה - כמו דבורים לדבש - מגיעים הפוליטיקאים שמבטיחים תקציבים. וגם אז, לא הייתי בונה על זה.
אז אחזור שוב: רוצים להילחם בתופעת הרווקות ובתפיסה המתסכלת שיש היום? רק מהשטח. עובדה - גם הכנס המדהים של 252 לא קם בזכות חוק בכנסת.
אולי התקציבים עזרו, אם באמת הגיעו… אבל היוזמה, החזון, היצירתיות, המעוף, ההתמדה - זה לגמרי מהשטח ומהאנשים הפרטיים.
10. תודה גדולה ומשמעותית לצוריאל גביזון ולגבי דניאל.
המיזם של צוריאל נקרא "252" על שם מספר הדייטים שהוא יצא אליהם. אחרי שהתחתן - הוא לא הדחיק את העבר ושכח את החברים, אלא הפך את זה לשליחות חייו. ותאמינו לי - הבן אדם עמוס עד מעל לראש בעבודתו האישית, שהיא בכלל מתחום אחר.
כי ככה זה בחיים: יש כאלה שלא מפסיקים לדבר על כלל ישראל, ויש כאלה שאין להם זמן לדבר על כלל ישראל - כי הם פשוט עובדים, יוצרים ומושקעים בכלל ישראל.
ויש כאלה שיש להם זמן לכתוב פוסטים על כלל ישראל
הלוואי שנצליח לחולל מהפכה לרווקים ולרווקות, לגרושים ולגרושות, לאלמנים ולאלמנות - ושלא רק נייעל את המנגנון של ההיכרויות, אלא שהם קודם כול ירגישו עטופים, שהחברה והקהילה שלנו רואות אותם, ונותנות להם את התחושה שהמהלך שהם עשו הוא לגמרי לגיטימי - בלי שיפוטיות.
ושיום אחד זה יקרה, ומחורבן הבית תצמח הישועה, והם יבינו וירגישו וינשמו שמאת ה' הייתה זאת. וגם זו - הדמעות, הצעקות, הבכיות, הטראומות - גם כל אלו היו לטובה.
לו יהי!