בהתייחס למלחמת 'חרבות ברזל' וגורל חטופינו, לא אנסה במאמר זה לברר מי הוא זה שטעה ומי האחראי, מי התרשל ומי אשם, ומי בהנהגה המדינית/ צבאית בישראל צריך להתפטר או להיענש.
בחרתי דווקא להצטמצם בנושא העיקרי לדעתי, והוא; ניסיון לתרום לבירור הצעדים הנכונים לסיום מלחמת חרבות ברזל המתמשכת, ולהחזרת חטופינו - הצעדים הנכונים בהיבט מוסרי, מדיני וצבאי.
הפולמוסים בחברה הישראלית מתמקדים בשאלת, מי עשה ומי חטא, מי שיקר ומי מַעל, ומכאן עוצמת הלהט בדיונים אלה. אבל 'השנאה מקלקלת את השורה' כידוע, והתוצאה היא שבפורומים התקשורתיים הסוערים, המחשבה הצלולה נעכרת, הלוגיקה היצוקה מתפוררת, והאמת נעדרת. לפיכך נתמקד מאמר זה לא בשאלה "מי" עשה, אלא בשאלה העצמאית; "מה" מחירה של הבחירה המדינית-צבאית המסתמנת בימים אלו.
שלוש המטרות הצודקות של מלחמתנו בחמאס, הוא; 1. להגיע להישג צבאי, שיביא להקטנה דרמטית במיוחד, של אפשרות התרחשות 7 באוקטובר במהדורה שניה. 2. לנקום דם אחינו ואחיותינו. להעניש את הרוצחים ותומכיהם. וגם לתקן את מאזן ההרתעה הישראלית. ( כיוצא בזה, להרים את כבודנו העצמי הלאומי והצבאי, שהושפל עד עפר). 3. להחזיר את החטופים, בין היתר באמצעות לחץ מתמשך על המחזיקים אותם בשבי.
על רקע זה, אבקש להעיר בשתי נקודות;
.א. בהיבט המעשי קיים קונפליקט כואב בין מטרות 1 ו 2, למטרה מספר 3. שכן הימנעות גורפת מהפצצת מקומות בהם ישנם (או ספֵק ספיקא אם ישנם) שבויים חיים, כובלת אנוּשוֹת את ידי צה"ל, ועד לכדי שמטרות 1 וכן 2, לא ממומשות. בנוסף, השתהות הצבא ברצועת עזה המתארכת עוד ועוד, כתולדת הזהירות העליונה שלא לפגוע בחטופים, מביאה להרוגים ופצועים לא מעטים בקרֶב חיילי צה"ל.
לא זו בלבד. מיקוד במטרה מספר 3, תביא בוודאות לכך שאסירים פלשתינים שישוחררו ירצחו ישראלים, כפי שאירע פעמים רבות בכל שחרורי המחבלים בעבר.
אך הגרוע מכל הוא הפגיעה האסטרטגית במדינת ישראל, שכן נשק החטיפה מתגלה כעקב אכילס שלנו, וייהפך לנשק המפתה ביותר, הנשק בהא הידיעה. בו יעשו שכנינו שימוש תדיר בכל מקום ובכל זמן ,מתוך הכרתם בבהירות, שישראל מוותרת על הכרעה במלחמה - שהיא נכס אסטרטגי כבד - עבור החזרת חטופיה החיים. ומאז עסקת ג'יבריל ועד עסקת שליט, השלתה ישראל את עצמה שוב ושוב, שהפעם זה יהיה השחרור האחרון!
מדובר אפוא ב'מזרח תיכון חדש', אלא שחידושו אינו בהתמתנות העמדות הערביות-מוסלמיות, אלא דווקא בהתקפלות ישראלית בשל רגישות עליונה אצלנו לחטופים וחטופות, רגישות ומחאות ציבוריות שאין הדרג המדיני הישראלי עומד בפניהן. ועד לכדי כך הגיעו פני הדברים, שכאבם החריף והטרגי של אנשים פרטיים בהווה, עשוי להכריע את הכף מול סכנה עתידית ברורה, דהיינו נזק אסטרטגי למדינתנו כולה ולכלל הציבור היהודי.
ב. נקמה ( גם נקמה מוצדקת כנ"ל ) היא הלך רוח העלול מטיבו להיגרר להצבת יעדים בלתי ישימים או בלתי כדאיים. כיוצא בו, הזעם הישראלי בשל העלבון הלאומי-צבאי, עלול להימשך ללא סיום מושכל. לכן , עלינו לתחוֹם את ביטויי הנקמה והזעם, באופן שלא ישבשו קשות את השגת המטרות האחרות.
כמצוין לעיל הקפדתי שלא לנגוע ואפילו לא ברמז, בשאלה מי אחראי ומי אשם, במה שקרה ובמה שיקרֶה, מפני שויכוחים הנסבים סביב אישיותו ומעשיו של אח"מ פלוני או אלמוני, סובלים מרעשי רקע בלתי נסבלים שלא מאפשרים היגיינה של ההיגיון. כל שהועדתי למאמר זה הוא לצייר את המזרח התיכון החדש, באמצעות בירור ריאלי בהחלט של סיבות ותוצאותיהן, לענ"ד.
הערת סיום: לא דנתי כאן במצבים טקטיים ייחודיים, אשר בהם, מניעת פגיעה מיידית בחטופים עומדת כמשקל נגד לפעילות מלחמתית מסוימת הנחוצה לצה"ל, וצריך להכריע בכל מקרה ומקרה בשטח ע"פ מאזני הסטטיסטיקה והפרופורציה. מאמרנו התמקד בראיה האסטרטגית.