אתמול הייתי בגן החיות התנכ"י עם הילד הקטן שלי. מעבר לעובדה המקוממת שהנציגה החייכנית הסבירה לי באדיבות:
"רק קח בחשבון שיש מצב שחלק מהחיות יהיו ספונים בחדרים שלהם בגלל החום..." כאילו, אז למה אתם גובים בכל זאת מחיר מלא אם גם ככה האריה נראה כאילו הרגע הוא נפלט ממסיבת האוס עצבנית במיוחד, מנסה להתאושש ממנת הLSD שלקח ביחד עם הדובים שנדבקו למאווררים ולא מעניין אותם כלום?
בכל אופן נכנסו לגן והילד התלהב כאילו הוא בחיים לא ראה קופים ואז ליד הקפיטריה, זו שאתה צריך למכור כליה בשביל לקנות ארטיק דובדבן, ראיתי ילד עם חולצה משובצת וכיפה כחולה שנראה לי בערך בן 5 שרצה לקנות מגנום וניל אחרי שהוא הרגע סיים טילון מפלצתי בטעם שוקולד.
אחותו, שהיה לה סרט כחול עקבה אחריו ואחרי אמא שלהם בעניין. ואז הילד המניפולטור הזה פצח פשוט במופע אימים:
הוא נשכב על הריצפה, מה זה נשכב, צלל לתוך האספלט, דפק את הראש שלו, צרח, זעק, בעט ובטש בידיים שלו ובתוך רגע כל העולם ואשתו שהיו בגן החיות הסתכלו אליו בבעתה ומשם לכיוון אמא שלו שהייתה במקום לבד עם עוד שני ילדים קטנים.
הסתכלתי עליה בסקרנות: הכתובת הייתה על הקיר. הנה ילד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ומכיר את החולשות של אמא שלו.
כמו זבוב שמפלרטט עם צמח טורף ואתה יודע שזה לא שאלה של 'אם' הוא ייטרף אלא רק של 'מתי'.
בתוך כמה שניות הגיעו עוד ועוד אנשים שכמובן לא רצו להראות כאילו שהם דוחפים את האף כן, אבל את מי מעניין קוף תלוי כשיש מולך אמא חסרת אונים שמביטה בתצוגת התכלית של הילד שלה.
טוב, אמרתי לעצמי, נגמרה ההצגה. הילד יקבל את מבוקשו. כאילו זה מה שאני הייתי עושה ובואו, כנראה שגם רובכם: רק תשתוק ובחייאת על תעשה לנו בושות!
אבל האמא הסתכלה עליו ושום שריר לא זע בפנים שלה. אפילו לא אחד. כלום. היא פשוט אמרה לו בטון רגוע ושקט:
"כשתסיים עם ההצגה אתה מוזמן לבוא אחרינו לגדר, לראות ביחד את הברווזים. אנחנו נהיה שם ואני אראה אותך משם. להתראות".
ואז הבלתי יאומן קרה. היא אשכרה השליכה את העטיפה של המגנום הקודם שלו לפח, לקחה את שתי הילדים שלה והלכה לגדר לצפות בברווזים.
הסתכלה עליה בהערצה. האמא הזו נראתה לי חתיכת קילרית, כאילו שהרגע שלפו אותה מ'כוח ווגנר'.
לא עברו עשר שניות והילד שלה הבין שההצגה שלו לא ממש מזיזה לה וכמו טאטלע...הוא קם, ניגב את הדמעות ורץ אחריה. ואני?
לא יכול להסיר את המבט שלי. והנה היא מקלפת לו תפוח והוא אוכל וצוחק וכמעט משליך קלפיה אחת למים של הברווזים.
בסוף, אתם כבר מכירים אותי, ניגשתי אליה ואמרתי לה עם חיוך: "רק שתדעי שהתגובה שלך לילד שלך הייתה מאוד מאוד מרשימה...".
"תודה" היא ענתה לי: "למדתי את זה מאמא שלי. דווקא אבא שלי שהיה ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה תמיד נתן לנו מה שאנחנו רוצים, רק שלא נעשה רעש.
זו אמא שלי, שהייתה עקרת בית וידענו שאיתה אסור לנו להתעסק כי היא לא אוכלת את השטויות שלנו".