התרופה היהודית לגסיסה המערבית

"אירופה גוססת", כך פרסם איש העסקים הקנדי אילון מאסק, לפני כחודשיים בפוסט ברשת החברתית שבבעלותו.

בפוסט מופיעים שיעורי הילודה בכל מדינות אירופה. והנתונים המופיעים בו חד־משמעיים: האוכלוסייה בכל אחת מהמדינות באירופה מצטמקת.

בכולן כמות הילדים הממוצעת לאישה קטנה מקצב התחלופה, שזוהי כמות הילדים המינימלית שאישה צריכה ללדת כדי שהאוכלוסייה תשמור על גודלה, והיא 2.1 ילדים. גם בארצות הברית שיעור הילודה דומה.

למעשה, בכל מדינות ה־OECD (הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי הוא ארגון בינלאומי של המדינות המפותחות המקבלות את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והשוק החופשי), קצב הילודה ירד מ־2.8 ילדים לאישה בשנת תש"ל (1970) ל־1.58 ילדים לאישה בתשפ"א (2021).

המדינה היחידה במערב שבה האוכלוסייה גדלה היא ישראל. בסרטון מרתק שצפיתי בו לאחרונה מצאתי פרשנות מרתקת שמבקשת להסביר מה קרה למערב שהפך מהתרבות המשגשגת ביותר בעולם לתרבות בגסיסה. לדברי ירון וייסברג, הדובר בסרטון, כדי להבין את התהליך יש להבין את השינוי הרעיוני והערכי שהתחולל בתרבות המערבית. כדי לעשות זאת, לדבריו, יש להתבונן באומנות שלה.

האומנות הפופולרית ביותר בתרבות המערבית ואולי בעולם כולו כיום היא הקולנוע, ובפרט הסרטים של דיסני. דרך בחינה של הערכים המשתקפים בסרטים הללו, אפשר לעמוד על התזוזות הרעיוניות שחלו בחברה המערבית, ששיעור הילודה אינו אלא סימפטום שלהן.

סרטי דיסני כמקרה מבחן

"יש שני מאפיינים מרכזיים שהשתנו בסרטים החדשים של דיסני, בפרט מאז שיצא הסרט 'פרוזן' ב־2013", אומר וייסברג, "מאפיין אחד: מהי מערכת היחסים הראויה בין הפרט לבין החברה. האם הפרט צריך להתנגד לחברה, להתנער ממנה ומהתפקידים שהיא מציעה לו להיכנס אליהם, או שהפרט צריך למצוא את מקומו בתוך החברה?

"מאפיין שני שהשתנה, היכן ממקמים את הרוע, בתוך האדם או במבנים החברתיים? כלומר, האם הרוע הוא פסיכולוגי או סוציולוגי?"

"הסיפורים הקלסיים של דיסני הם סיפורים על התבגרות, והתבגרות בכל תרבות בריאה, לא רק התרבות המערבית, תמיד אומרת שהפרט לומד איך להשתלב בתוך התרבות. התרבות הייתה שם לפניך, היא תהיה שם אחריך, ולכן הדבר הנבון מבחינתך זה להתייחס לתרבות, לרבות לאנשים שמייצגים את התרבות, קרי - הוריך וזקני השבט, בכבוד. הם נבונים ממך ולכן הם קובעים את החוקים. ולרוב אם אתה חושב שהחוקים לא צודקים, אתה כנראה מפספס משהו.

"אבל לכל תרבות יש גם פגמים ויש נקודות עיוורות..." וכאן נותן וייסברג כמה דוגמאות מן התרבויות המיתולוגיות ועוד. "אז התרבות, במידה והיא תרבות בריאה, ובת־קיימה היא דואלית - מצד אחד היא מעצבת את האינדיבידואל בצלמה, ובמובן הזה היא מגבילה אותו, היא לוקחת מהחופש שלו. אז ככל שאנשים, ובפרט אנשים צעירים, נערים, מרגישים שהם צריכים למרוד בתרבות ושהם לא מקבלים את החוקים שלה, אפשר להבין אותם, כי התרבות אכן מגבילה אותך וזה טבעי וחשוב לאפשר לדור הצעיר, לנוער, להתנער מהתרבות שלו.

"אבל זה רק שלב, שאם הוא מושלם כהלכה הנער מסיים אותו כאדם בוגר, שמבין גם את הצד השני למשמעות הדואלית הזאת של התרבות, והוא שהחוקים והמגבלות גם מגנים עליך ותורמים לך. ולמעשה הם חיוניים על מנת להפוך אותך לאדם מתפקד. זה אומנם כואב שאתה צריך לוותר על חלק מעצמך כדי להשתלב בתוך תפקיד שהחברה ייעדה לך, אבל בד־בבד אולי זה לא כל כך רע שלא כל מי שאתה מקבל ביטוי, כי הטבע שלך אינו רק טוב, יש בך גם רוע. ותרבות טובה מסייעת בריסון החלקים הרעים באדם ובהעצמת החלקים הטובים".

והם חיים באושר ואושר?

לדברי וייסברג, המסר בסרטים הקלסיים של דיסני הוא של דיאלוג בין התרבות לבין האינדיבידואל. מסר מורכב של כבוד לחוקים לצד הצורך המתמיד לוודא שהם מתעדכנים למציאות העכשווית. מסר שאומר שלפרט יש מה לתרום לתרבות, אבל העמדה הבסיסית והראשונית שלו צריכה להיות של ענווה ביחס למה שהוא חושב ויודע, ושהדרך הנכונה לפעול אינה בהכרח שוכנת בתוכו אלא בקבלת אחריות ובכניסה לתפקיד שהחברה כבר ייעדה לך, בפרט תפקידך כבן לאבא, כבן זוג וכאב או כאם בעצמך.

"יש סיבה שכל סיפורי האגדות מסתיימים בחתונה. כי איזה עוד מסר תרבות בריאה רוצה להעביר לדור הצעיר שלה, פרט לזה שכדי להיות חלק בוגר ומתפקד בחברה, עליך לשאת את האחריות ולהקים את דור ההמשך לאותה תרבות, התרבות שבזכותה אתה בכלל כאן, ושנתנה לך הרבה יותר מכפי שאתה יכול לתת לה".

כעת עובר וייסברג להשוואה בין המסרים הקלסיים של סרטי דיסני, לסרטי הדור החדש, שהסרט "פרוזן" מייצג אותם. לדבריו, "'פרוזן' לא מסתיים בחתונה כי אם באיחוד של שתי אחיות... ולא, זה לא מסר אופטימי, זה מסר אנטי־אנושי, כי אהבת אמת שלא מובילה להקמת משפחה, מובילה להכחדה של האוכלוסייה, כפי שאנחנו רואים שקורה כיום במערב..."

פרוגרסיביות פוליתאיסטית

במהלך שיר הנושא של הסרט, "Let it Go" (בעברית: לעזוב), מודגש התיקוף שמעניקה הגיבורה לרגשות. וכך מסביר וייסברג: "השיר, כראוי לשיר שנכתב כבר בתרבות הפרוגרסיבית ולא בתרבות המערבית הקלסית, מדגיש את החשיבות של הרגש. למה? כי מבחינת הפרוגרס האדם הוא גוש של יצרים ודחפים, שהדבר היחיד הראוי לעשות איתם זה לתת להם ביטוי חופשי וחלילה לא להגביל אותם, שכן זהו דיכוי".

"הפרוגרס מאמין שהפתרון הוא תמיד לתת ולידציה (=תיקוף, אישוש) לרגשות, ואף פעם לא לבחון אותם רציונלית ולבדוק אם הם משקפים את המציאות. כי הרי, לפי הפרוגרס, אין מציאות אובייקטיבית, אין אמת, אז הדבר היחיד שקובע זה הסובייקט. אם האמת נמצאת בפנים, אז הרגשות הם תמיד נכונים, וכל הגבלה של הרגש, שמושתת מבחוץ היא אך ורק דכאנות אכזרית".

את דבריו הוא חותם בתיאור הרגרסיה של המצב הפרוגרסיבי: "הפרוגרס הוא פוליתאיסטי, בליל הרגשות שיש בתוכך הוא זה שצריך להכווין אותך בכל רגע ורגע. לכן אתם רואים כל כך הרבה אנשים מבולבלים וחסרי כיוון בקרב הצעירים הפרוגרסיבים שמוחים בהפגנות נגד הפטריארכיה, כי הם יודעים רק לקרוא להרס הקיים בלי שהם יודעים מה הם רוצים לבנות..."

השבת וההורים

הדברים פוקחי העיניים האלה בנוגע לתרבות המערבית השוקעת, שהאסלאם הברברי הג'יהאדיסטי מנצל את חולשתו, האירו לי באור חוזר את דבריו של אחד ממוריי, פרופ' בנימין (בנו) גרוס ז"ל (תרפ"ה-תשע"ה), מדור הנפילים של יהדות צרפת ומגדולי חוקרי משנת המהר"ל בדורנו, שהשבוע, י"ח באב, ימלאו עשור שנים לפטירתו. בספרו האחרון, שיצא לאור ממש ביום פטירתו, "שבת - רגע של נצח" הוא העמיק לברר בין השאר את היחס בין יום השבת למצוות כיבוד הורים ואת המצב של התרבות המערבית לאור שני ערכי יסוד אלה.

את הקשר ביניהם הוא מברר לאור העובדה המעניינת ש"בשני המופעים של עשרת הדיברות - בספר שמות ובספר דברים - סומכת התורה את מצוות כיבוד הורים לשמירת השבת". וכך הסביר את עומק הקשר בין שתי המצוות הללו:

"הרעיון המרכזי של השבת הוא מעין הפסקה בחליפות הזמן הבלתי הפיכות. הוא מכניס להתנהגות האדם פתיחוּת מחשבה הדוחפת אותו להביא בחשבון הבדלים ולהגביל מרצון את שליטתו. כלומר, מדובר ביצירת פיצול בזמן וגם נקודת התייחסות: פיצול בשל חלוקת הזמן לשתי איכויות שונות, ונקודת התייחסות המחברת את הזמן למוצאו.

"גם ההתייחסות כבדת הראש לתפקידך כבן להורים היא מעשה שיש בו מעין פיצול בסובייקטיביות של היחיד. היא נבנית במתאם עם הורים שהבן לא בחר, אבל שעמם הוא קשור באורח בלתי הפיך. התנסות זאת מכניסה להתנהגות האדם פתיחות מחשבה, המביאה אותו להתחשב בהבדלים ולקבל ברצון קשר שהוא בעל משמעות רבה יותר מאשר רק כפיפות. גם כאן מדובר אפוא בהיווצרות פיצול ונקודת התייחסות בעת ובעונה אחת: פיצול המשפיע על האוטונומיה של האדם, ונקודת התייחסות המחברת את האדם עם מקורו.

"הילד אינו ישות מבודדת, תוצר מקריות, אלא חוליה בשרשרת המשתבצת בתוך היסטוריה ודרכה הוא מממש את מלוא פריחתו ומגיע לאינדיבידואליות האמיתית שלו. הוא לא יצליח להיות הוא עצמו במלוא מובן המילה אם לא ישתלב בה".

התרופה לברבריות

השבת וההורים, לדברי פרופ' גרוס, הם היסוד הטרנסצנדנטי שנמצא מעבר לאדם ושמעגן את חייו במרחב שאיננו מתחיל ונגמר בו: "לפי המסורת היהודית, ההורים לאדם הם מה שהשבת לעולם: נקודת התייחסות שהיא ברכה ומושא יראה. המסורת רואה בהם קטגוריה אונטולוגית המתעלה מעל לביולוגי, שעמה מקיים הפרט יחסים ייחודיים בתכלית..."

מכאן, לדבריו, מגיעה גם שלילת האינדיבידואליזם הקיצוני כפי שהוא בא לידי ביטוי במערב: "היהדות מתנגדת מכול וכול לאינדיבידואליזם המוחלט הזה שבו לאדם אין אב ואם, הוא אינו שייך לעם כלשהו או לקהילה כלשהי ולעתים אף אינו מזדהה עם גופו שלו. זהו אדם מופשט שאינו מכיר את משמעותה וערכה של האחריות. מנקודת הראות של היהדות, הקשר החברתי ובעיקר הקשר ההורי הם מציאות אונטולוגית המצויה בבסיס קיומו של היחיד והמעצבת את אישיותו במידה ניכרת..."

את הפרק הוא מסיים בפסקה שהיא מעין קריאת כיוון ליהדות, ומתוכה - לאנושות כולה: "כך, מדור לדור מבטיחים כיבוד השבת וכיבוד ההורים את מימושה של תוכנית המקיפה את האנושות כולה והמתאפיינת בחותם הנצחיות. אלה הם הביטויים המשמעותיים ביותר של מאבקה של היהדות כנגד עבודת האלילים בכל הזמנים, עבודת אלילים המושתתת על האלהת העולם (עולם ללא שבת) ועבודת אלילים המבוססת על האלהת האדם (אדם ללא הורים). באמצעות 'עדויות' אלה חי היהודי באורח מטפיזי. היבטים אלה נחוצים היום יותר מתמיד כדי שהאנושות לא תשקע בחשכת הברבריות".

בשולי דבריו אוסיף שלברבריות יש כיום שני פנים - ברבריות דתית־ג'יהאדיסטית וברבריות מערבית־פרוגרסיבית־ניאו־פגאנית. רק בידיה של היהדות יש את התרופה לריפויה העמוק האנושות.