הדיווח בעיתון הערבי "אלערבי אלג'דיד" המזוהה עם קטאר, כי ההנהגה הפלשתינית ברמאללה בוחנת את האפשרות להכריז על הקמת מדינה פלשתינית במהלך האסיפה הכללית של האו"ם בניו יורק בספטמבר הקרוב, עוררה פאניקה במחוזות השמאל הישראלי.
הכרזתם של מנהיגים אירופאים כי יכירו במדינה הזו, הגבירה את החששות והאזהרות מפני 'מפולת מדינית' ו'צונאמי מדיני'.
מנהיגות ישראלית נבונה וערמומית, יכולה לנצל מהלך כזה לטובת האינטרסים של ישראל. דווקא מהלך פלשתיני חד-צדדי הוא הזדמנות מצויינת לישראל לנקוט במהלך חד-צדדי מקביל, כזה שיבהיר לפלשתינים את המחיר הטריטוריאלי של המהלך החד צדדי שלהם: סיפוח מיידי לישראל של רוב שטחי C, כ-60% אחוז מהשטח, שבו מספר הפלשתינים זעום, 250 אלף לפי טענת הפלשתינים, שגם הנתון הזה מחייב בדיקה, לעומת חצי מיליון ישראלים. רוב יהודי מוחץ.
שטחי A וחלק משטחי B בכל מקרה כבר לא בשליטתנו. (אמרתי שהנתון הזה מחייב בדיקה, כי לפני 30 שנה, כשנחתם הסכם אוסלו ב', היו בשטחי C 50 אלף פלשתינים בלבד. כל פלשתיני שתקע יתד בשטח C בלי אישור ישראלי הוא פולש שלמדינה יש סמכות מלאה לגרש בחזרה אותו ואת משפחתו לשטח הרשות הפלשתינית).
זו לא תהיה הפעם הראשונה שמנהיג פלשתיני הכריז על המדינה הפלשתינית. זה מה שעשה יאסר ערפאת ביולי 1988. רק שמדינה צריכה קודם כל טריטוריה, ולאש"ף לא היתה אז טריטוריה כזו.
כיום לרשות הפלשתינית יש טריטוריה. 'מדינה' פלשתינית תוכל להתקיים, אם בכלל, רק בשטחי A של הרשות הפלשתינית, וחלק משטחי B, כשמדינת ישראל ריבונית בכל המרחב סביב הגושים הללו.
כך תיווצר מציאות שבשמאל הישראלי לא פיללו לו: "מדינה פלשתינית" ללא רצף טריטוריאלי, שהיא מורכבת מאיים קטנים של שטחים מנותקים אלו מאלו, שירושלים אינה בירתה אלא רק בירת מדינת ישראל, ש'קווי אושוויץ' של הקו הירוק אינם הגבול שלה, בלי נסיגה ישראלית ובלי פירוק התנחלויות - ועם ריבונות על 60% משטחי יהודה ושומרון. לישראל, יותר מלרשות הפלשתינית, תהיה אפשרות לממש בקלות את הריבונות שלה, בזכות הרצף הטריטוריאלי של שטחי C, שלא קיים בשטחי הרשות הפלשתינית. זה אומר, למשל, שהמרחב האווירי בכל יו"ש יהיה באחריות מדינת ישראל. (החלת ריבונות גם על שטחי A ו-B תהיה חסרת משמעות, ריבונות על הנייר, כל עוד קיימת הרשות הפלשתינית. וזו לא תפורק ללא מלחמה).
מדינת ישראל תוכל להכריז בלב שקט: הכרזתם על מדינה? אנחנו כמובן לא מכירים במדינה הזו, אבל גם לשיטתכם, אם יש מדינה ובה רוב הפלשתינים ביו"ש, הסתיים ה'כיבוש'. כל מנהיג בעולם שיכיר במדינה הזו - לא יוכל לטעון שהפלשתינים תחת כיבוש, כשהם נמצאים בפועל תחת 'מדינה' שהם בעצמם הכריזו עליה. (האמת כמובן היא שגם כיום אין 'כיבוש', כי רוב הפלשתינים נמצאים תחת שלטון עצמאי ברשות פלשתינית אוטונומית, גם אם אין מדינה).
אז עכשיו, לשיטתכם, יש כאן שתי מדינות שהסכסוך ביניהן מצטמצם לסכסוך גבולות גרידא. אתם כבר לא יכולים לטעון שיש 'עם ללא מדינה' - הגדרה שקרית שלצערנו מקובלת כאמת בלעדית בעולם - הנאבק להשיג את חירותו. כמובן שגם כל רעיון 'זכות השיבה' למדינת ישראל יורד מהפרק.
יופי, אז עכשיו אנחנו מוכנים לשבת למו"מ רגוע, בלי שום לחץ של 'כיבוש', לדון בקביעת הגבול הסופי בין שתי המדינות הללו. ובשטח הריבוני שלנו, יש לנו זכות מלאה לחזק היישובים היהודיים בכל רחבי יו"ש, תוך סילוק כל הבניה הבלתי חוקית בשטחים הריבוניים של מדינת ישראל.
בהנחה מאד לא ודאית שהפלשתינים בכלל יבואו למשא ומתן עם ישראל, למשא ומתן הזה כמובן לא יהיה שום תאריך יעד נוקשה. משאים-ומתנים מקבילים בעולם התנהלו עשרות שנים, וגם אז לא תמיד הושג הסכם סופי. שום דבר לא בוער.