העימות שחזר שוב ושוב בין נעמי לאמיר לא היה על שתיקה או הסתגרות בלבד, אלא על הילדה שהייתה שקופה והילד שנעלם כדי לא להכאיב.
"אני נכנסת הביתה אחרי יום מתיש, כולי עמוסה ברגשות, סוערת - והוא בקושי מרים את העיניים", אמרה נעמי, "שותק, נעלם, זה כמו להילחם לבד".
אמיר השיב, "אני לא מתכוון לפגוע, אבל כל פעם שאת אומרת 'נפגעתי' אני מרגיש שאני מאבד את היכולת לנשום. זה משתלט עליי ואני קופא".
נעמי הבהירה, "זה שאתה קופא - זה לא העניין". כשאמיר שאל מה כן העניין, היא ענתה, "זה שאתה משאיר אותי לבד, בדיוק במקום שאני הכי מפחדת להיות בו".
כשנשאלה על הפעם הראשונה שהרגישה כך, נעמי עצמה עיניים וחזרה לילדותה: "כשהייתי ילדה, חזרתי מבית הספר וסיפרתי לאמא שילדה מהכיתה צחקה עליי. היא הסתכלה עליי ואמרה, 'תפסיקי להיות רגישה כמו תינוקת', ואחר כך פשוט הלכה. נשארתי עם הדמעות. לבד. זו הנקודה שממש הרגשתי עד כמה אף אחד לא באמת רואה אותי".
אמיר נשאל על זיכרון דומה משלו, והשיב: "אבא שלי היה פקעת עצבים, מתפרץ על כל שטות, וזה גרם לי להיות כל הזמן במתח תמידי. למדתי שאם אני שקט - לא יכעסו עליי, אז הפכתי לאוויר. לא אמרתי כלום. הדבר הזה נשאר איתי עד היום. כל דבר הכי קטן מפעיל בי את הפחד ההוא וגורם לי שוב לשתוק ולהיעלם".
נעמי הביטה בו אחרת - לא במבט מאשים, אלא מבט מבין. הוסבר להם, "הנשמות שלכם היו צריכות להיפגש, לא במטרה לפגוע אלא במטרה לרפא כאב קדום". נעמי שאלה, "אז את אומרת לי בעצם שהוא שליח לריפוי?". התשובה הייתה, "לא שליח לפגיעה, אלא שליח לעורר פצע ישן ולהסיר שכבה שמכסה ומונעת ממנו להתרפא".
אמיר תהה, "ואם אני לא רוצה להיות השליח הזה? למה אני צריך להפעיל לה את המקומות הכואבים?". נאמר לו, "אתה כבר שם, ואתה יכול לבחור - או לברוח או להישאר ולפגוש את מה שהיא מבקשת, לא ממך - אלא מהחיים".
נעמי פנתה אליו ברוך ואמרה, "אני לא צריכה שתתקן אותי, רק שתהיה שם ותראה אותי כשאני נשברת. שתדע שלא כל בכי הוא איום ולא כל שיתוף הוא האשמה".
נאמר להם כי "כשפצע ישן פוגש אהבה - יש לו סיכוי להשתחרר ולהתרפא. זה יכול לקרות רק כשאנחנו מפסיקים להילחם". אמיר שאל אם הכוונה להפסיק להילחם אחד בשני, ונענה, "לא - אתם צריכים להפסיק להילחם בעצמכם, ואז ודאי שתפסיקו להילחם אחד בשני".
נעמי שאלה לפתע, "למה כל כך קשה לי למחול?". התשובה הייתה, "כי הפצע הוא לא במילים אלא בגוף, והגוף לא שוכח כל כך מהר. אבל הוא כן מוכן להתרפא - כשיש מישהו שמוכן להישאר לידו גם כשהוא כואב".
ברגע של קרבה, אמיר שלח יד אל ידה - לא כדי לרצות, אלא מתוך נוכחות אמיתית. נעמי חייכה ואמרה, "תמיד חשבתי שאתה הבעיה שלי, שאתה צריך להיות מישהו אחר, ואפילו הרגשתי שמגיע לי מישהו אחר. עכשיו אני מתחילה לחשוד שאתה הריפוי שלי".
אמיר הודה, "אני תמיד נמנעתי, אפילו ברחתי והתרחקתי, רק כדי לא לפגוע. זה כל כך אבסורד - כי בסוף ככה לא הפסקתי לפגוע בך מתוך ניסיון לא להכאיב".
הם הביטו זה בזו - לא בשאלת "מי אשם?", אלא בשאלה עמוקה יותר: "מי אני בך? ואיך אפשר לפגוש אותי דרך העיניים שלך?".