"מצאת לך יום לסיור חוות בבקעת הירדן..." אמר לי המראיין כששמע שזה מה שעשיתי ביום רביעי האחרון, היום החם ביותר בשנה. "מה לעשות שזאת האחריות שלי" - השבתי לו.
"לשתות מים בבקשה" - הזכיר לי בסיום השיחה. ובאמת, בקבוק המים לא מש מידי: שתיתי מים בלי סוף בכל שלושת הסיורים שקיימתי בשבוע החם הזה: גם בצפון, גם ביו"ש, וגם בדרום. אבל לא רק מים שתיתי, בעיקר שתיתי בעיני את הנופים המדהימים של ארצנו, ושתיתי בצמא את דבריהם של המתיישבים הנפלאים שפגשתי. איזו ארץ יפה יש לנו! ואיזה עם אדיר ומופלא! ואיזו אהבה גדולה מתגלה ופועמת בין העם הזה, על כל גווניו, ובין הארץ על כל שלל נופיה.
אז כן, בתוך המשבר הקשה של השבוע הזה, סביב סוגיית ההכרעה בעזה, דווקא העיסוק האינטנסיבי במיזמי ההתיישבות הלאומיים שאני זוכה להוביל במשרד ההתיישבות - נתן לי השבוע הרבה כחות, הרבה תקוה, כמים צוננים על נפש עיפה. החום הקשה היה כאין וכאפס אל מול חום הלב ואהבת הארץ שפגשתי בכל אחד מאזורי ההתיישבות בהם סיירתי.
עם כניסתי לתפקיד הבטחתי לעצמי להוביל שינויים משמעותיים בתחום ההתיישבות, בעיקר במקומות היותר קשים, ובאזורים שעד עכשיו הוזנחו ע"י ממשלות ישראל, כאלה שלחיזוק ההתיישבות בהם יש ערך אסטרטגי. ברוך ה', אני זוכה לעשות זאת, ואף לקבל גיבוי ממשלתי שמתבטא בתקציבים שיש בכוחם להוביל שינוי.
בגבול הצפון אנחנו מובילים מיזם ממשלתי של שיקום וצמיחה דמוגרפית בישובים הכפריים. מדובר באזור שהוזנח עשרות שנים, ובישובים שערב המלחמה הגיל הממוצע בהם עמד על 70. השבוע נפגשתי שם עם הנהגות הישובים, בכנס שנועד לדייק את הדרכים לקידום קליטתם של גרעיני ההתיישבות בכל אחד מישובי הגבול הותיקים. בכל פעם שאני פוגשת את האנשים המופלאים האלה, משני הצדדים: גם אלה שחזרו הביתה מתוך מחויבות ציונית עמוקה, וגם אלה שעוזבים הכל מאחור כדי להיות חלק ממשימת התיישבות היסטורית ואסטרטגית - בכל מפגש כזה אני מוקסמת מהאנשים, ובטוחה שאתם יחד - נשיג את היעד. בכל מפגש כזה אני מודה על הזכות ועל האחריות שנפלו בחלקי, להוביל את מיזם ההתיישבות הזה, שהוא חלק בלתי נפרד מהניצחון.
ביהודה ושומרון אנחנו מובילים את המערכה על הקרקע, מערכה שהתנהלה לאורך שנים במעמד צד אחד בלבד - הצד של הרשות הפלסטינית, ששדדה את אדמתנו כמעט באין מפריע. מחלקות הקרקע שהקים משרד ההתיישבות בכל המועצות המקומיות והאזוריות עובדות באופן יעיל ונותנות מענה למיזם ההשתלטות של הרש"פ, ועשרות החוות שהוקמו ברחבי השטח נותנות אף הן מענה לשמירה על שטחים עצומים של אדמות מדינה.
בסיור בבקעת הירדן, כשהחום עמד על 50 מעלות, היה רגע שהרגשתי שאני חייבת להיכנס לרכב הממוזג. אבל עוד לפני הרגע הזה, שתיתי בצמא גם את הנוף הקסום, וגם את הניגון המקסים של אהבת הארץ שנשמע בפיהם של שומריה ומגיניה. כל מפגש עם האנשים המדהימים הללו, שלקחו על כתפיהם במסירות אין קץ את משימת השמירה על אדמות המדינה - הוא מפגש מרומם ומחזק עבורי. מכל מפגש כזה אני יוצאת מלאת הודיה על הזכות שנפלה בחלקי להוביל את השינוי המבורך הזה בשם ממשלת ישראל.
בגבול המזרחי שלנו, לכל אורכו, אנחנו מובילים, בשיתוף עם משרד הבטחון, את פרוייקט הציר המזרחי. מיזם בטחוני אסטרטגי, שנולד בין היתר בעקבות "נדנודים" חוזרים ונשנים שלי בישיבות הממשלה, על כך שלאורך הציר הזה אנחנו רחוקים מליישם את לקחי השביעי באוקטובר, ועל החובה לשנות את תפיסת הבטחון גם ובעיקר שם.
ברוך ה', האסימון נפל, התקבלה ההחלטה לתקן טעויות-עבר, ואף נפל בחלקי להיות מופקדת על יישום ההחלטה, המשלבת חיזוק בטחוני עם עיבוי ההתיישבות לאורך כל קו הגבול. בשבועות האחרונים סיירנו לכל אורכו של הציר, מצפון לדרום, ונפגשנו עם ראשי המועצות והישובים, על מנת לדייק את דרכי היישום, ולקבוע את הנקודות הנכונות לחיזוק התיישבותי. והשבוע הגיע תורו של החלק הדרומי ביותר, במועצות האזוריות ערבה תיכונה וחבל אילות.
אז כן, היה חם. רותח ממש. וכן, שתיתי המון מים. אבל חוץ מזה שהיה חשוב ללמוד מקרוב על הצרכים המיוחדים של האזור הזה, וחוץ מהנוף הקסום-באמת לאורך כל הדרך, היה גם מקסים לפגוש את האנשים. רובם, רחוקים ממני מאד בהשקפתם הפוליטית, וכולם אוהבי הארץ באמת, ומושקעים מאד במאמץ לפתח וליישב אותה.
שני גרעיני התיישבות הקסימו אותי במיוחד: גרעין ההתיישבות "כתף אל כתף" שממש בקרוב מגיע לשטח, להקים את הישוב החדש "עיר אובות": גרעין מעורב - דתיים וחילוניים יחד - של חבר'ה אידאליסטים שמשרתים יחד בצבא ורוצים להמשיך את היחד הזה גם בהתיישבות, וגרעין תיאטרון "אלעד" - גרעין של אומנים שהחליטו להקים תיאטרון איכותי דווקא בדרום הרחוק, בקיבוץ אילות, ובכך גם לחזק את ההתיישבות וגם לצמצם את הפערים בתחום התרבות בין המרכז לפריפריה. נוף מופלא, אנשים נהדרים, חיבור מיוחד של עם וארץ, בחבל ארץ שהוזנח שנים רבות.
"לאהבה את-ה' אלוקיכם, ללכת בכל-דרכיו, ולדבקה בו" - אנו מצווים בפרשת השבוע. כיצד ניתן "ללכת בכל דרכיו" של הקב"ה - שואל רש"י, ומשיב: "הוא רחום - אף אתה תהא רחום, הוא גומל חסדים - ואתה גומל חסדים". בכל הדורות היו דברי רש"י אלה נר לרגלינו, בכל הדורות השתדלו יהודים ללכת בדרכיו של הקב"ה במידות הללו של גמילות חסדים ושאר מעשים טובים. אבל היום, כשאנו זוכים לראות את דרכיו המופלאות של הקב"ה בדורנו, זוכים לחוות את הפטרת השבוע קמה ומתממשת לנגד עינינו: "כי ניחם ה' ציון, ניחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן, וערבתה כגן ה'" - בימים כאלה, למצווה "ללכת בכל דרכיו" של הקב"ה יש משמעות נוספת, פשוטה והיסטורית כאחד: לבנות את חורבות ארצנו, להפריח את שממותיה, לשים את מדברה כעדן ואת ערבתה - כן כן, הערבה בה סיירתי רק אתמול - כגן ה'. אין "הליכה בדרכי ה'" גדולה מזו. אשרי שזכיתי בזכות הזו.