1. איך ייתכן שלמרות כל המכות הקשות שהחמאס ספג מישראל בשנתיים האחרונות, הוא עדיין מתעקש לא להתפשר?
התשובה עצובה ופשוטה: יש גורמים בישראל שמזינים את התקווה של חמאס שלמרות הכול הוא יצליח להשיג את מבוקשו ולהכניע את ישראל. הוא רואה את המחאות, הלחץ הפנימי והקמפיינים נגד הממשלה, ומבין שיש מי שיעשה עבורו את העבודה והוא צריך רק לחכות.
יתר על כן, אותם גורמים שתוקפים את הממשלה - מספקים רוח גבית ודלק לביקורת הבינלאומית נגד ישראל ולהאשמתה בפשעי המלחמה של רצח עם והרעבת עזה. החמאס קלט: צריך רק להמתין בסבלנות, ויש מי שילחץ על ישראל להתקפל במקום שיכריחו אותו להיכנע.
2. ראיתי בטלוויזיה סקר שטוען שרוב הציבור תומך ב"סיום המלחמה". האם זה לא אומר שנכון יותר לחתור לעסקה?
הסקר הזה הוא מניפולציה טהורה. הוא לא מציג למשיבים מה באמת המשמעות של 'סיום המלחמה'. הציבור שומע את המילים האלו ומדמיין ניצחון, שקט וחזרה לשגרה.
אבל המשמעות האמיתית של עסקה עם חמאס היא סרט אחר לגמרי - סרט אימה: נסיגה מכל השטחים שנכבשו בדם חיילינו כולל ציר פילדלפי, כמות אדירה של אמל"ח שממתינה מעבר לגבול המצרי כדי לזרום בחופשיות לרצועה, הותרת חמאס בשלטון עם כל הנשק שברשותו, שחרור אלפי מחבלים ובהם רוצחים עם דם על הידיים, ובשורה התחתונה - ניצחון תודעתי למי שטבח וערף ואנס ושרף בנו בסדיסטיות חולנית באירוע הנורא ביותר מאז השואה. ובמקום להיות מושמד מעל פני האדמה, החמאס יקבל תקציבי עתק מהעולם לשקם את עזה ולהתכונן לסיבוב הבא.
אבל למה שהתקשורת תטריח להסביר את המחיר המלא כשהיא יכולה פשוט לתמרן דעת קהל?
3. בתחילת המלחמה ערוצי החדשות בישראל סירבו לשדר את סרטוני השבויים שחמאס מפיץ בטענה שזה "טרור פסיכולוגי". איך קרה שעכשיו משדרים הכול באמירה שזה 'אושר לשידור ע"י המשפחות'?
באוקטובר 2023 התקשורת עוד הייתה בהלם ופחדה על החיים שלה ושל הילדים שלה. היא הבינה שהסרטונים הם כלי מלחמה פסיכולוגית של האויב וזה יהיה טירוף לשתף איתו פעולה.
אבל מתישהו, עם הכניסה הקרקעית וכיבוש חלקים מהרצועה, חזר הביטחון העצמי המופרז, היוהרה והזלזול באויב. אותה יוהרה שעמדה בבסיס אוסלו, ההתנתקות והבריחה מלבנון. והתקשורת חזרה לקונספציה הישנה שרק כניעה לטרור תוביל לשלום מדומיין ואין פתרון מלבד הסכם מדיני.
ובמקביל לכך אותם גורמים שהיו מוכנים לשרוף את המדינה, להזיק לה כלכלית ולעודד סרבנות בגלל הרפורמה המשפטית, מנצלים עכשיו את עניין החטופים לאותה מטרה בדיוק - הפלת הממשלה והעומד בראשה.
4. נתקלתי בסרטון שבו כמה מומחי ביטחון ואלופים לשעבר קוראים להפסקת המלחמה. האנשים האלו אמורים להבין בביטחון, לא? אי אפשר לסמוך עליהם?
לא ייאמן! אותם אנשים שהובילו את הקונספציה שהביאה לטבח - מאוסלו, דרך עסקת שליט ועד עקירת גוש קטיף ונסיגה מעזה. אותם אלו שהבטיחו ש"אף טיל לא יעוף מעזה לאשקלון" ושמסירת נשק ושטחים לפלסטינים תביא שלום ובטחון. אותם 'מומחים' שהתחזיות שלהם התנפצו שוב ושוב מול סלעי המציאות והותירו שובל מדמם של נרצחים ופצועים, הם קוראים עכשיו לכניעה של ישראל לאויב במקום להשמדתו. האם תסמכו על רופא שמגלה אצל המטופל גידול ממאיר ששולח גרורות, ובמקום לקרוא להסרה מוחלטת שלו, הוא אומר "בואו נפסיק את הטיפול הכימי והגידול ייעלם מעצמו"?
זוכרים את העצומה "ההתנתקות טובה לביטחון ישראל"? זוכרים את ההבטחות שעסקת שליט המופקרת והשחרור הסיטונאי של מחבלים (כולל סינוואר - מוכר לכם השם?) הם משהו שגורמי הביטחון ידעו 'להכיל'? החוצפה להמשיך ולהטיף לנסיגות וכניעה אחרי כל הכישלונות המחרידים היא בלתי נתפסת.
5. שמעתי בראיון את צביקה מור, שבנו חטוף בעזה, מתעקש לומר "שבויים" ולא "חטופים". למה? מה זה משנה?
בחירת המילים קריטית: "שבויים" הם דבר שקיים בכל מלחמה, ומטפלים בהשבתם כשהיא מסתיימת, אחרי הניצחון. כך עשינו בכל מלחמות העבר והשבנו בתום מלחמת העצמאות 835 שבויים ואחרי יום הכיפורים 318.
"חטופים" זה מונח שייך לאזרחות. ארגוני פשע חוטפים אנשים ומבקשים ממשפחתם כופר בתמורה להשבתם.
השימוש במונח "חטופים" במקרה שלנו מוציא את האירוע מהקשרו - מלחמת קיום של מדינת ישראל נגד המבקשים להשמידה. המילה "חטופים" מעוררת אצלנו רגשות של אשמה ודחיפות קיצונית - הרי מדובר באזרחים חפים מפשע שנלקחו מהבית. וכך המניפולציה עובדת: היא מוכרת לנו את הרעיון שהשבתם של 20 אנשים זו המטרה העליונה והבלעדית של המלחמה והיא דוחה כל שיקול אחר.
התוצאה היא מצב אבסורדי בו האויב החלש מאיתנו דורש שנוותר על כל הישגנו וניתן לו את הניצחון תמורת החזר השבויים. איפה נשמע דבר כזה בכל היסטוריית המלחמות בעולם?
ויש כאן בעיה נוספת: מה פשר האיוולת להצהיר מהרגע הראשון שיש להשיב את השבויים "בכל מחיר"?! כשאתה מתחיל במשא ומתן מול סוחר רכבים ממולח - אתה לא מצהיר מראש "אני חייב את המכונית הזו ומוכן לשלם תמורתה כל מחיר". הרי בכך אתה רק מעלה את הסכום... אבל זה בדיוק מה שעושה 'קמפיין החטופים' - משדר לחמאס: אנחנו נואשים ונשלם כל מחיר תמורת השבתם.
אבל מה אם מחר יחטפו אוטובוס ובו 50 אזרחים, ויתבעו מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים? ומה אם הם ידרשו את ארסנל הנשק הגרעיני של ישראל?
אי אפשר לברוח מזה: כניעה לחמאס יוצאת משוואה איומה: לא משנה כמה חזקה תהיה ישראל, צריך רק לחטוף לה כמה אזרחים, והג'וקר הזה יגרום לה לרדת על הברכיים ולהסכים לכל גחמה.
לכן, ההבחנה הזו היא לב העניין: כשאומרים "חטופים", הופכים מלחמה לאומית לאירוע פלילי פרטי. כשאומרים "שבויים", זוכרים שמחזירים אותם הביתה רק אחרי שמנצחים את האויב.
6. בכל הארץ תלויים שלטים שטוענים: "ומה אם זה היה הבן שלך שחטוף בעזה..." - איך מתמודדים עם הטענה הזו?
זה בדיוק הטיעון שנועם שליט השתמש בו כשדחף לעסקה המופקרת שהוציאה לחופשי את סינוואר, המוח שמאחורי טבח ה-7.10, ואיתו עוד 1026 מחבלים. וזה גם בדיוק מה שחמאס רוצה - שכל ישראלי ירגיש כאילו זה הבן שלו ויהיה מוכן לשלם כל מחיר בלי להתחשב בהשלכות.
פה בדיוק מגיע תפקידה של מנהיגות אמיתית: לפעול לפי השכל ולא לפי הרגש. לחשוב על הכלל ולא רק על הפרט. הרמב"ם כותב על המלך ש"ליבו לב כל קהל ישראל". וזו גם האחריות של הממשלה - לא רק כלפי 20 אנשים ששבויים בעזה, אלא על 10 מיליון אזרחים ובתוכם הנרצחים והחטופים הבאים, חלילה. יש לה מחויבות גם כלפי 900 חיילים שמסרו את הנפש במלחמה הזו וכלפי 17 אלף הפצועים שהשאירו בעזה ידיים רגליים ועיניים למען ניצחון ישראל. הם לא עשו את כל זאת כדי שבסוף חמאס יניף את ידו בתנועת ניצחון ויפנה לתכנן הטבח הבא.
זה נכון, המדינה כשלה באופן חמור ב-7.10. אבל לא מתקנים קלקול על ידי גרימת קלקול גדול יותר. המטרה של המלחמה חייבת להיות אחת: ניצחון אמיתי והכרעת האויב. ובמבט רחב יותר: עלינו לזכור שעיני המזרח התיכון והעולם כולו נשואות אלינו - כיצד מדינת ישראל תתמודד עם מי שפגע בה באופן כה נורא. ולבסוף, מבחינה מעשית הכנעת החמאס זו גם הדרך היחידה האפקטיבית להחזיר את השבויים.
7. האם נכון להשתתף בשביתה ביום ראשון "למען החיילים והחטופים"...?
השביתה הזו עושה בדיוק את מה שחמאס רוצה: מחזקת את הסיכוי שישראל תיכנע, ולצד זה מקדמת מטרה פוליטית של הפלת הממשלה גם במחיר של כניעה לאויב והפסד במלחמה.
עם ישראל איננו צריך תזכורות לשבויים - הם בלב, במחשבות ובתפילות של כל יהודי. אבל קמפיין ציני עם תקציב מאות מיליונים "חטף את החטופים" ומנצל את כאב המשפחות למטרות פוליטיות. הוא מעביר מסר מרושע כאילו מי שמתנגד לעסקת כניעה לא איכפת לו מהחטופים. זו האשמה נבזית ושקרית. אנו מרגישים צער עמוק על החטופים, אך השיקול הכללי חייב להיות נגד עינינו. שימו לב איך הקמפיין משתיק בכוונה את הקולות מבין משפחות החטופים והחיילים שדורשות להסתער עד הניצחון, ומציג רק את מי שתומכים בכניעה.
ולכן, במקום לשתק את המשק הישראלי ולהזיק עוד לכלכלה, צריך לעשות הפוך ולדחוף את הממשלה להתנפל על עזה ולהכריע את האויב. כמו שלא עוצרים בכיבוי שריפה באמצע, כך לא עוצרים במלחמה נגד מפלצת טרור לפני שמחסלים אותה לחלוטין.
התשובה ל-7.10 אינה כניעה נוספת, אלא ניצחון מוחץ שיחזיר את השבויים מתוך עמדת כוח, ירתיע את אויבינו ויבטיח שילדינו לא יצטרכו להילחם שוב באותה מפלצת. זוהי האחריות וזה המבחן הרוחני שלנו: האם נעמוד איתנים מול הרוע ונהיה דוגמא לעולם החופשי איך נלחמים בטרור, או שניכנע ונזמין אסונות נוספים.
כי האמת הפשוטה היא שעם ישראל לא זקוק לתזכורות לשבויים. הוא צריך ממשלה שתכניע את מי שחטף אותם.
הוא לא צריך שביתה שמחלישה. הוא צריך הכרעה שמנצחת!