לא אשבות היום בשם אחי החטופים. לא אעצור בכוח את החיים ואחסום כבישים בשם אהובי החטופים. לא אדרוש לעצור את המלחמה ולשחרר מחבלים רוצחים למען יקירי החטופים. אני לא זקוק להוכיח את אהבתי להם.
מדאגה לשלומם שלחתי את בני להלחם למען שחרורם והוא נהרג. מדאגתי להם אני שולח את בני הנותרים להסתכן למענם ואמשיך ואשלח. הם בליבי, בעצמותי, במחשבותי ותפילותי.
זכותו של כל אדם להביע את דעתו וגם לשבות. אבל אין למארגני השביתה והמחאה בעלות על הכאב והאהבה. אין למארגני החסימות והשיבושים הכוחניים, בלעדיות על הפתרון הנכון להצלה. אין זכות לנשיאי אוניברסיטאות ומוסדות ציבוריים לנהוג בהם כאילו היו רכושם הפרטי ולכפות על הסטודנטים שביתה.
יש אוהבי חטופים, מוסריים, אנושיים ורחמנים לא פחות מהשובתים, שחלוקים על הדרך הנכונה לשחררם. והם, כמוני, רוצים מעומק ליבם להשתתף בעצרת משותפת של הזדהות ואהבה עם החטופים מבלי להביע דעה על הדרך והשיטה להצלה.
מכבדים את דעתכם, כבדו גם את שלנו. שנזכה לראותם במהרה חוזרים, החללים והחיים.