הובא למנוחות תלמיד חכם, מנהיג ציבור, נואם בחסד וסופר פורה - הרב דב בערל ויין. אשאיר לאחרים לכתוב סקירות מלאות על תולדות חייו, ורק אשתף במספר "תמונות" שנחרטו בי ממנו.
תמונה ראשונה - מונסי, ניו יורק, כיתה ב' | תשמ"ב (1982)
בן דודו של אבי ז"ל נשא לאישה את בתו של הרב ויין, וכך הפכנו לקרובים רחוקים. בנסיעה משפחתית לניו-יורק אנחנו עוצרים במונסי, ומבקרים בבית הרב, ממנהיגי יהדות ארה"ב. עבורי זהו מפגש ראשון בחיים עם רב מהליגה של הגדולים. ביתו מלא בספרים, פניו מאירות.
לאחר בירור איזה חומש אנחנו לומדים בבית הספר, הוא שואל כמה שאלות. אני לא זוכר על כמה מהן הצלחתי להשיב כהלכה, כי זה לא משנה. מה שמשנה הוא הרושם שנשארתי עמו מן המפגש עם אור תורה ושמחת חיים, וההבנה שהם יכולים ללכת יחד.
תמונה שנייה - רצועת עזה, מבצע 'עופרת יצוקה' | תשס"ט (2009)
גויסנו בצו 8 ואנחנו מנסים להעביר בטוב את השהות הצפופה בבית באל-עטאטרה, ואחר כך בבית-לאהיא. הרבה מתח מבצעי, לפעמים גם פחד.
בערבי הכיתה באותה השנה, במכינה, הכנסתי את "פינת ההיסטוריה היהודית", בה הייתי יושב כשעל ברכיי ספריו הנפלאים של הרב ויין על תולדות העם היהודי, ומתרגם סימולטנית לחבר'ה מהכיתה.
טעון בידע טרי זה הגעתי למלחמה, ובכל יום אחרי תדריך אחה"צ, החיילים שאינם במשמרת מתיישבים על הספות והכורסאות בסלון, עם אפוד קרמי, רובים ומכשירי קשר, ואני נותן להם סקירה - פעם על יצירתו של הרמב"ם והפולמוס סביבה, פעם על רש"י ובית מדרשו, פעם על משיח השקר שבתי צבי וכן על זה הדרך.
יושבים כך יחד בחושך, חלק מן החיילים מרותקים, חלקם נרדמים בשלווה, ובסוף כל שיעור כזה שמבוסס על ספריו של הרב ויין, נשמע קולו של חֶמִי מגיח מן האפילה ואומר: "דברי חכמים בנחת נשמעים", שזו הייתה הדרך שלו לומר שהוא נהנה מן השיעור. או מן השינה. או משניהם יחד.
תמונה שלישית - מזכרת בתיה | חול המועד סוכות תשפ"ד (2024)
אחי מארח את המשפחה הרחבה בסוכתו, ואנו מתרגשים לשמוע שהרב ויין יגיע אף הוא. מתרגשים, אך גם מצטערים לשמוע שהוא איבד כמעט כליל את מאור עיניו.
אני משתדל להיצמד אליו במשך כל הערב ולשאול כמה שיותר שאלות, כדי לשמוע את תשובותיו המחכימות, שארוגות בהן תורה, חכמת חיים, הומור (כולל מעט ציניות במקום שבו היא מתבקשת) וסיפורים מרתקים. הוא הכיר את כולם וראה את הכול.
זהו רב ויין אחר, בחיק המשפחה. נטול גינונים ומסכות, ללא מאור עיניים, אך עם מאור פנים, חשיבה חדה וזיכרון פנומנלי.
תמונה רביעית - בית כנסת 'הנשיא' בירושלים | אייר תשפ"ד (2024)
אני נוסע לירושלים כדי להשתתף בהשקת ספרו החדש של הרב ויין - "שמונה יהודים שפגשנו בדרך הביתה", על שמונה מנהיגים ציוניים שהיו טיפוסים שונים לחלוטין זה מזה, ובכל זאת סללו יחד את הדרך לחזרתנו לארץ ישראל.
גם שנתיים קודם לכן עליתי לרגל, להשקת ספרו על דרכי ההתמודדות השונות של קהילות באירופה עם תופעת החילון, אבל הפעם זה אירוע נדיר במיוחד: סופר בן 90, שמוציא לאור ספר שלם רק על סמך הזיכרון.
כן, לכתוב כבר לא יכול היה, אז הוא פשוט הקריא את כל הספר לבחור צעיר שסייע לו, עד להשלמתו! אם תקראו - לא תוכלו להרגיש בהבדל.
בסוף ההרצאה הוא סיכם: "האנשים הללו שכתבתי עליהם, לא היית יכול להכניס אותם בחדר אחד ביחד בלי שיתעורר הצורך להזמין משטרה. אך לקדוש ברוך הוא יש את הדרכים שלו. לכן ספר זה נכתב, כדי שנבין שאנחנו לא באמת יודעים."
מסר חשוב במיוחד בתקופה שבה חלקים גדולים מן החברה הישראלית מתקשים להסתדר האחד עם השני.
ובגיל 91, אנו נפרדים מן הרב והמנהיג, שלא רק הטיף בצפון אמריקה על חשיבות הציונות, אלא גם הגשים אותה הלכה למעשה ועלה ארצה, למרות שידע שכאן הוא יהיה הרבה פחות מוכר ומעמדו יהיה שונה.
צאצאיו הרבים ימשיכו בדרכו, ואנו נמשיך ליהנות לדורות מכתיבתו הענפה ושיעוריו הרבים, על תורתנו ותולדות עמנו.
יהי זכרו ברוך.