יום העצירה, השביתה והמחאה היה אירוע מורכב ולא פשוט. בראשיתו נרשמו הפגנות, חסימות ומחאות דומות לאלו שבכיכר קפלן - המוכר ולא חביב - לצד שביתה שכמעט ולא התקיימה.
התחושה הכללית הייתה של ניצחון יחסי לימין וכישלון יחסי לשמאל. אך בהמשך, ובעיקר בשיאה של העצרת בכיכר החטופים - שהייתה הפקה מרשימה ויצרה אווירה מיוחדת - נדבקו רבים בתחושת אחדות והזדהות עם גורלם של החטופים.
בעבר, רונן צור, ליאור חורב ואחרים במטה החטופים לא השכילו להפריד בין דפוסי המחאה הפוליטית לבין הפגנות משפחות החטופים. תמיד היה בכך טעם לפגם, והדבר הקשה על ציבור רחב, שמזדהה עם החטופים, מלהשתתף. גם מי שחולק בדעתו כיצד על הממשלה לנהוג מול מצב נורא שבו ארגון טרור אכזרי - ולמרבה הצער גם יעיל יחסית - מנצל את "האוצר" היקר מבחינתו של החטופים, עדיין נדרשת בחברה הישראלית הזדהות אישית ואנושית נטו. להזדהות זו יש ערך מוסף בפני עצמה, גם ללא אימפליקציה פוליטית מעשית כזו או אחרת.
עצוב היה לצפות אתמול בערוץ 14, שהתקשה להכיל את המתרחש, ובדומה לנתניהו ופוליטיקאים אחרים חזר שוב ושוב על המנטרה שזה משרת את חמאס ופוגע בסיכוי לניצחון. ברור ששמחת חמאס והעולם הערבי הייתה ניכרת, אך זה לא מה שקובע את המציאות. הציבור הישראלי השכיל לראשונה כמעט להתאחד ולהתעלות מעל גופי השמאל המקצועיים ומפגיני קפלן. מעל כולם כיכבו שלוש האימהות - לישי מירן, ויקי כהן וענת אנגרסט.
ציבור גופי המחאה מחפש כל הזדמנות ועילה למחות נגד הממשלה, מתגעגע לאופוריה החברתית של המחאה לפני 7.10 סביב הרפורמה המשפטית ועוד סיבות שונות. המחאה ההיא התייבשה מאז, ולכן הם נדבקו להפגנות משפחות החטופים וניצלו את חוסר ניסיונן לאינטרסים ולצרכים רגשיים. הפעם קרה משהו שונה, שהבשיל ועדיין זקוק לליטוש, כנראה עם מטה אחר: משפחות החטופים, ובעיקר שלוש האימהות, לקחו את המושכות, התעלו ונתנו מופע של "החטופים נטו". העצרת הצליחה ליצור חוויה של הזדהות עם החטופים בלבד, ללא תופעות הלוואי של גופי המחאה הפוליטיים נגד נתניהו, הימין והדתיים. בכך נפתח פתח לתקווה לעתיד ישראל, לקראת הימים הנוראים - תרתי משמע - הבאים עלינו לטובה.
גם כאן היה עצוב לצפות בערוץ 14, שניסה בצורה מגושמת להדביק כישלון לאירוע. אפילו משתתפי "הפטריוטים" בראשות ינון מגל ניסו להשתיק את חרמוני, שחזר עם רשמים חיוביים מהעצרת ומהאווירה המאחדת שבה. הבעיה היא בהיבריס השוטף לאחרונה את הימין ומסכן את הצלחות הממשלה ונתניהו בראשה בניצחונות בלבנון, סוריה ואיראן. ההיבריס בלט גם באירוע בין ישראל כץ והרמטכ"ל ובהחלפת המנעולים התמוהה של יריב לוין בלשכתו ובלשכת היועמ"שית. היבריס הוא מצב מסוכן, והוא חלק מההסבר למחדל של 7.10. אם לא יימצא לכך מענה - הימין עלול לאבד את שלטונו. מנגד, השמאל שקוע בריק רעיוני ואידיאולוגי קשה.
השמאל, על אף הצלחת העצרת וההתנערות המבורכת מכיכר קפלן וארגוני המחאה הפוליטיים, עדיין מצוי בבור עמוק של שנאה לנתניהו, לימין ולדתיים - מה שמוריד את ישראל כולה ותוקע אותה במקום. הקונספציות הישנות חוזרות ומופיעות, ללא די זיכרון ותובנה. עצם הרעיון של שביתה היה מופרך, וברור כי כוונתו נטו הייתה נגד ממשלת הימין ונתניהו. למרבה המזל, הוא לא צלח. אם הימין ישקע גם הוא בבוץ של עזה ובהיבריס של עצמו - יהיה רע לכולנו.
בתוך כל האירועים האחרונים נראים ניצנים של תקווה לעסקה קרובה עם חמאס, ונראה שאיזשהו הסדר סופי מתגבש בתיווך אמריקאי, מצרי וקטארי - הסדר שיהיה מקובל גם על ישראל.
הכותב הוא פסיכולוג קליני