הידיעה שפרסם ישי פרידמן, כתב ערוץ 14, על הודעת מרצים באקדמיה הישראלית מהחוג המהדהד השכם והערב את תעמולת חמאס - בקריאה לבטל כנס בהר הצופים "בגלל השואה" שחווים כביכול הפלסטינים בעזה - מצטרפת לרשימה בלתי נגמרת של הכפשות ועלילות דם מבית נגד צה"ל וממשלת ישראל.
מהרג תינוקות, דרך פשעי מלחמה, ועד לג'נוסייד. הכוכבת התורנית שפרצה לאחרונה לחיינו היא עלילת "ההרעבה" בעזה.
עלילה זו הפכה לטרנד אופנתי בחוגי השמאל הרדיקלי, ברוח גבית של תקשורת המיינסטרים הישראלית. היא סוחפת סופרים, כוכבי תרבות ואחרים, במה שהפך למעין מיתוג דקלרטיבי נחשק: באמצעות הכפשת ישראל לנפנף בחברות בשבט ה"נאור". נאורות מעוותת, שהזהות הפוסט־יהודית מעניקה לה דרכון אזרחות ב"עולם הגדול" - עולם בו המונח "ישראלי" הופך לשם גנרי, לא מזוהה עם יהדות אלא רק עם תושבות ב"טריטוריית כל אזרחיה".
אין זה מקרה שמסע הדה־לגיטימציה הפנימי נגד צה"ל ומדינת ישראל פורח בחוג השמאל הרדיקלי שהשתלט על השיח בארץ. זהו חוג המבקש לטשטש כל זהות יהודית, ולהתנער מכל מה שעלול להזכיר לו אותה. כפועל יוצא הוא מתכחש לאויב המבקש להשמיד אותו, עוצם עיניים ומדמיין חיים בבועה מערבית דוגמת גרמניה, אירלנד ובריטניה. בבועה הזו הוא מגלה "אזרחות טובה" באמצעות גינוי "פשע העם" שמחולל כביכול צה"ל, קריאות לסרבנות, וזעזוע מתמשך מהכיבוש ומחורבן עזה.
אלא שמה שלכד אותי במיוחד היו מילות הסיום בהודעת המרצים: הם דרשו לבטל את הכנס לא רק בגלל "השואה" שחווים הפלסטינים, אלא גם משום שהוא מתקיים על "אדמה פלסטינית כבושה". החותמים אף קראו - שימו לב - "להכיר בקשר הילידי הפלסטיני לאדמות הר הצופים".
כאן לא יכולתי שלא להיזכר בקריאת ספר דברים בימים אלו. פסוקי נאומו הארוך של משה לפני דור הבנים העומד לרשת את הארץ המובטחת שוללים למעשה את המונח "ילידות".
רבים מאיתנו גדלו על נרטיב ארץ חמדת אבות, "לזרעך נתתי את הארץ הזאת", שתורגם בטעות לזכות קניינית טבעית. כך נולד הדימוי שאנו הילידים גם בגלות, ושבשובנו לארץ אנו חוזרים כילידיה. אבל היהדות איננה מכירה בזכות ילידות טבעית על הארץ:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג).
המקרא מלמד שהבעלות על הארץ היא בידי אלוהים בלבד, והעם היהודי נדרש לרשת אותה לא כיליד אלא כמי שמגשים ייעוד. לכן אברהם מצווה לעזוב את מולדתו לארץ חדשה; לכן העם מתגבש במדבר הניטרלי ולא במולדת טבעית; ולכן הכניסה לארץ היא פעולה אקטיבית של כיבוש, ירושה, התיישבות ומיגור אויב.
האתוס הזה, שחזר והדהד לאורך ההיסטוריה היהודית, שימש בסיס להקמת מדינת ישראל בעשורים הראשונים - שילוב של כיבוש, התיישבות ומיגור אויב, שזכה ללגיטימציה גם בשמאל הציוני של פעם. אלא שמאז שנות ה־80, כשהשמאל הפוסט־לאומי השתלט על השיח, הוסבו המונחים הללו למוקצים.
טבח השבעה באוקטובר חייב לשמש צפירת השכמה: המציאות מוכיחה שוב כי לא "ילידות" היא מקור הזכות על הארץ, אלא הייעוד, האחריות והמחויבות להילחם, לרשת ולהיות ראויים לה. זו המשמעות האמיתית של ירושת הארץ - כפי שמשה התווה בנאומו הגדול:
"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ... וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ" (במדבר ל"ג, נ"ה).
הכותב הוא עו"ד ממובילי תנועת "נקראים לדגל", ומתחברים יהדות ישראלית