בימים אלה מצוין מלאת 111 שנים להולדתו של ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין ז"ל.
עם ראש מרכז מורשת בגין, הרצל מקוב, שוחחנו על הטענות לפיהן האדיר בגין את מערכת המשפט והציב אותה כרשות החזקה בישראל והותיר את פקידי מפא"י בתפקידיהם, ובכך יצק את התשתית לדיפ-סטייט, אותו מנגנון שקט שמונע מהימין ליישם מדיניות בדרכו האידיאולוגית.
מקוב קובע בפתח דבריו כי "שתי הטענות הללו שנשמעות מעת לעת לא מבוססות על עובדות אלא נובעות מקצת בורות וחוסר רצון לקחת אחריות". לדבריו שני התהליכים מתחילים בראשית שנות התשעים, וליתר דיוק בשנת 93', תקופת שלטונו של יצחק רבין. בית המשפט החל את המהפכה עם פסק דרעי-פנחסי עשר שנים אחרי פרישת בגין.
לזאת מוסיף ומציין מקוב כי אכן "בגין חשב שמערכת המשפט היא מערכת חשובה מאוד, צריכה להיות עצמאית ובחלק מהמקרים צריכה להיות עליונה, אבל מבוססת על איזונים בין המערכות". מוסיף מקוב ומציין כי "בגין חשב שצריכות להיות למערכת המשפט עוצמות וכוח וצריכה להיות אפשרות לבטל חוקים המנוגדים לחוקי יסוד שהכנסת קבעה, כלומר שאם יש תקלה והכנסת חוקקה בניגוד לחוק יסוד מישהו צריך לתקן זאת וזה תפקידה של מערכת המשפט, אבל היא לא יכולה לחוקק בעצמה או לפסול חוקי יסוד".
"גם מעמד הייעוץ המשפטי שהוא חלק מהבעייתיות שאנחנו מתמודדים איתה היום, בגין יצא בהיותו באופוזיציה בתקיפות נגד מעורבות היועמ"ש בחקיקה. היועמ"ש האוזנר ניסה לכתוב חוות דעת על חוק מסוים ובגין נתן לו אפשרות לחזור בו ולאחר מכן אמר לו 'סליחה, אתה לא חלק מהרשות המחוקקת, אתה לא הח"כ ה-121. התכבד ותן עצות לממשלה בנושא המשפטי".
מקוב מזכיר את ימי בית המשפט שקדמו למהפכה השיפוטית של אהרון ברק, כבית משפט צנוע ושמרני, כזה שבראשו עמדו השופטים לנדאו ושמגר, "וכל זה השתנה בשנת 93' עם כניסתו לתפקיד של אהרון ברק".
בהתייחס לדבריו של בגין על בית המשפט שצריך לשכון במבנים המפוארים ביותר מזכיר מקוב כי כאשר העלו בפני בגין את סוגיית מקומו של בית המשפט במבנה ישן במגרש הרוסים והציעו לקבל את תרומת קרן רוטשילד לבנייה של מבנה חדש, השיב בגין ואמר שבית המשפט לא ייבנה מתרומות אלא מכספי המדינה ביום שיהיה לה את היכולת הכלכלית לכך.
"בגין נתן המון כבוד ומקום לכנסת להיות הזירה שבה דברים יוכרעו, שם החקיקה ושם הדיונים המדיניים והדיונים על הדברים הציבוריים. באותם ימים לא היה צריך להיאבק בבית המשפט כי בית המשפט לא ניסה להיכנס לתחומים לא שפיטים, הייתה אז מגבלת זכות העמידה שלפיה רק הנפגעים ישירות יכולים היו לפנות לבית המשפט. כל הדברים הללו השתנו בהמשך, כך שלא ניתן לתלות את זה בו", אומר מקוב ושב ומזכיר כי "בגין האמין במערכת משפט חזקה ועצמאית שעומדת לימין החלש ולימין המיעוט".
בהתייחס לטענה הנוספת אודות השארתם של פקידי מפא"י על מקומם כאשר נכנס בגין ללשכת ראש הממשלה, טענה לפיה בכך נוצקו יסודותיה של ה'דיפ סטייט', זו המונעת מראשי ממשלה ממחנה הימין ליישם את מדיניותה, אומר מקוב כי "בגין אכן אמר שהוא לא יפטר יהודים בגלל השתייכותם המפלגתית, אבל לצד זאת ובמקביל לזה, כשהוא נכנס ללשכת ראש הממשלה התחלפה כל הצמרת של משרד ראש הממשלה, המנכ"ל, מזכיר הממשלה, מנהל הלשכה כאשר מנהל לשכת רבין לא רצה לעזוב ויחיאל קדישאי, מנהל לשכת בגין, הכניס למשרד שולחן נוסף כדי שהמנהל הקודם יבין את המציאות, ולא פיטרו אותו עד שהתגלה שאותו בחור מדליף חומרים. בגין לא רצה כעיקרון לפטר יהודים, ובנוסף הוא זכר מה עשו לאנשיו שלו כשלא נתנו להם להתפרנס, ולא רצה לעשות לאחרים את מה שעשו לאנשיו".
על השאלה אם לצד ההערכה להחלטתו ניתן גם לבקר אותה ולטעון שבראייה ארוכת טווח נכון היה לפטר את מי שלא יאפשרו מדיניות ימין בעתיד, אומר הרצל מקוב כי בסופו של יום הפקידות קיימה את מדיניותו של בגין, בין אם אהבה זאת ובין אם לא. כך בנושאים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים וחברתיים כמו שיקום שכונות ששינה תפיסה ארגונית כוללת.
השינוי במעמדם של הפקידים, אומר מקוב, התרחש בשלבים מאוחרים יותר עם חיזוק מעמדם של היועצים המשפטיים. בהקשר זה הוא מציין כי בעוד בתקופת בגין היועמ"ש למשרד רה"מ היה עורך דין השוכן בקומה 7 ואיש לא היה פוגש אותו כאשר כמעט ולא הייתה לו השפעה על המתרחש במשרד ראש הממשלה. לעומת זאת כיום הלשכה המשפטית של משרד ראש הממשלה שוכנת בקומת ראש הממשלה ובה 20-30 עורכי דין שדבר לא עובר בלעדיהם, בין אם מינוי ובין אם מכתב. בכך רואה מקוב עדות לכך שאין כל מקום להשוות בין המציאות הקיימת כיום למציאות בימי בגין ושמיר.
אם כן, מי כן הוביל למציאות הנוכחית? מקוב משיב ואומר: "ממשלות ישראל, מאז 93' ואילך, איבדו בשיטה של כרסום את הסמכויות שלהם משיקולים שונים, אולי בהנחה שכך יעזרו להם במקומות אחרים וכיוצא באלה. לא הבינו את משמעות הענקת המעמד ליועמ"שית, לחשבים ולאנשי האוצר".