טל שהם, שחזר לישראל לאחר 505 ימים בשבי חמאס, מספר על חוויותיו הקשות ועל חבריו גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד, שנותרו בשבי. בריאיון לכאן רשת ב', הוא שיתף על החיים מתחת לאדמה ועל התחושות שמלוות אותו מאז השחרור.
"אני מוקיר תודה כל בוקר כשאני קם על על כך שאני בבית והילדים בבית ואשתי עדי בבית. אנחנו קיבלנו את החיים שלנו בחזרה. מצד שני, אני קם כל בוקר עם גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד. אחרי הסרטון שחמאס הפיץ לפני מספר שבועות, המראות הקשים, הרעב הקיצוני שהם הרעיבו את אביתר ואני מאמין שגם את גיא, כל זה רודף אותי. אני רק מאחל לרגע שהם יחזרו הביתה יחד עם כל שאר החטופים".
טל תיאר את התנאים הבלתי אנושיים שבהם הוחזק, "את החוויה עצמה של להיות שם במנהרה צרה, ללא אוויר, ללא חמצן, עם לחות מטורפת, בלי מקלחת, בטינופת ותחת עינויים והתעללויות - זו חוויה שמאוד קשה להסביר אותה במילים". לדבריו, לקח שבועות עד שהצליח לנשום בחופשיות ולהרגיש שאינו קבור עוד בחיים.
לדבריו, עיקר המאבק היה לשרוד כל יום. "אמרתי הרבה מאוד פעמים לגיא ולאביתר - בסוף התפקיד שלנו שם בפנים הוא לא לחלץ את עצמנו והוא לא לדאוג לעסקה ולדאוג שהמלחמה תסתיים, אלא פשוט לשרוד כל יום. שום דבר אחר לא חשוב שם למטה, בשונה מעכשיו עבורי פה".
הוא נזכר ברגע נדיר של תקווה כאשר קיבל מכתב מאשתו לאחר שחרורה עם ילדיהם: "אחד המפקדים שהיה גם השומר שלי בשלושה ימים הראשונים וגם היה בקשר עם השומרים של אשתי והילדים, כנראה שנכנסנו לו מתחת לעור. הוא החליט כמחווה של רצון טוב להעביר לי מכתב ממנה שמתאר שהם נחטפו ושכולם, כולל הנשים והילדים, עומדים להשתחרר. הוא איים שאם אני אספר את זה למישהו הוא יהרוג אותי, ונתן לי לקרוא את זה פעם אחת ולקח אותו. אבל זה כל מה שהייתי צריך. זה נתן לי המון".
"ובאותו חדר הם הגישו לנו מגש גדול של אורז ובשר, כמובן לעיני המצלמות, ואכלנו עם המפקד הבכיר באותו צוות, שתינו קפה, וחזרנו למנהרה שלנו וחשבנו שיש לנו עוד שלושה ימים להיות ביחד. אבל הם הגיעו אחרי כשעתיים ואמרו שאנחנו צריכים לצאת עכשיו. אז נאלצנו להיפרד בחופזה".
"אמרתי להם שאני אוהב אותם, שלא יאבדו את התקווה, שעוד מעט הם יהיו בבית. אבל יחד עם זאת, גם הייתה תחושה - ששמעתי עליה בעבר מסיפורי שואה - שבני משפחה ומכרים נפרדים עם הידיעה שאולי הם לא ישובו להתראות יותר לעולם. זה היה מאוד חפוז. לא היה הרבה זמן לחשוב על מה שקורה כי מיד אחרי זה הוציאו אותנו ובכיסויי עיניים לריצה במסדרונות של המנהרות. וגיא ואביתר נותרו מאחור".
טל תיאר את הרגעים הראשונים לאחר השחרור, בהם מקלחת חמה ומפגש מרגש עם משפחתו. בסיום דבריו העביר מסר לחבריו שנותרו בשבי, "גיא, אביתר, אם אתם שומעים אותי עכשיו, אל תאבדו תקווה. אני יודע שהמצב קשה ונראה בלתי אפשרי, ויכול להיות שאתם בייאוש עמוק מאיך שהדברים התנהלו עד עכשיו, אבל לא שכחנו אתכם, אנחנו נלחמים עבורכם, ואני כל כך מקווה שבקרוב אנחנו נוכל להיפגש שוב וכל הסיוט הזה יוכל להיות מאחוריכם. אני כל כך מקווה שכל החטופים פשוט יוכלו לחזור הביתה לאהוביהם, ושנוכל לתת לפצע המדמם הזה להתחיל להגליד".