"אני לא יכולה יותר", פתחה טלי בלי הקדמה. הקול שלה רעד בין ייאוש לכעס. "כל פעם שאני מבקשת משהו - הוא שוכח. תמיד אני זו שמחזיקה את הכול, מזכירה, דוחפת, מטפלת, עד שאני נשברת. ואז הוא פשוט נעלם, כאילו לא הייתי".
איציק שתק. עיניו התחמקו, מלאות אשמה. "אני לא נעלם", לחש. "אני פשוט לא יודע איך להישאר".
"כשאת אומרת 'אני לא יכולה יותר' - ממה בדיוק את לא יכולה?" שאלתי את טלי. היא נאנחה עמוקות, כאילו כבר התעייפה מהסברים. "אני לא יכולה עוד להמשיך להיות זו שלא רואים אותה. זו שתמיד צריכה להזכיר לעצמה שהיא קיימת".
הפניתי את המבט לאיציק. "ומה איתך? ממה אתה לא יכול יותר?"
"מהכישלון", אמר בקול חנוק. "מהרגע שאני רואה בעיניים שלה את המבט הזה... ששוב אכזבתי אותה, שהיא כבר לא מאמינה בי. אני לא יכול להתמודד עם הפחד הזה - שהנה, הפעם היא באמת תעזוב אותי".
"אני חושבת שהגיע הזמן שניפרד", אמרה טלי לפתע, ודמעות עלו בעיניה. "אנחנו פשוט לא מתאימים. לא עדיף להפסיק לסבול אחד ליד השנייה?"
"טלי", אמרתי ברוך, "את לא רוצה להיפרד מאיציק. את רוצה להיפרד מהתחושה שאת לא חשובה.
ואתה, איציק - אתה לא באמת רוצה לעזוב אותה. אתה רק רוצה להפסיק להיות הילד החרד הזה, שכל הזמן מרגיש שהוא צריך לרצות כדי שלא יעזבו אותו".
איציק הוריד את הראש. "אני מרגיש שאני חוזר כל החיים על אותה טעות. שוב ושוב מנסה להוכיח שאני ראוי".
"היא?", שאלתי והבטתי לעבר טלי.
"היא לא מאמינה בי", לחש. "אבל אני מבין שזה לא בגללה - אלא בגלל שאני בכלל לא מאמין בעצמי".
"ומה עכשיו?", שאלה טלי בבהלה, "איך ממשיכים?"
"ככה אי אפשר להמשיך", אמרתי. "אבל חשוב להבין: את לא נשברת מאיציק - אלא מהמאבק שלך להיראות. ואתה, איציק - אתה לא קורס מטלי, אלא מהכישלון הפנימי שאתה סוחב איתך כבר מזמן".
"בואו ננסה רגע תרגיל", הצעתי. "עצמו עיניים ודמיינו את הקשר שלכם - אבל בלי הדפוסים האלה. בלי הצעקה שלך, טלי, שיראו אותך. ובלי הבריחה שלך, איציק, מהפחד לאכזב. מה נשאר?"
השקט שירד בחדר היה כבד.
"שקט...", לחשה טלי.
"תקווה", הוסיף איציק.
טלי מחתה דמעה. איציק הביט בה כאילו ראה אותה בפעם הראשונה. "איציק הוא לא הגבר הלא נכון", אמרה טלי, מופתעת מהמילים שיצאו ממנה. "זו הילדה הפצועה שבתוכי שבחרה גבר שיגע בלב הפצע שלה, אולי בתקווה לא מודעת שהוא יצליח לרפא אותו".
חייכתי, "זה משפט של מישהי שלא רק רוצה לשרוד - אלא להתחיל להחלים".
איציק שלח אליה יד, "אז מה נעשה?"
"בכל פעם שכאב עולה", אמרתי להם, "עצרו רגע. תשאלו את עצמכם: ממה אני באמת רוצה להיפרד עכשיו - מהבן או מהבת זוג שלי, או מהכאב של הילד שבי שמבקש ריפוי? כאב, כדי לעבור ריפוי, צריך נראות ומקום. אם תצליחו להישאר נוכחים ברגע הזה - אולי תגלו שאתם סוף סוף באמת נפגשים".
איציק הנהן, "פעם ראשונה שאני מרגיש שזה אפשרי".