בשנת 1796, בעיר קטנה באנגליה, רופא בשם אדוארד ג’נר קיבל החלטה נועזת. הוא הבחין כי נשים חולבות, שנדבקו באבעבועות הבקר, מחלה קלה בהרבה, כמעט ולא חלו באבעבועות שחורות הקטלניות.
הוא לקח ילד צעיר, חיסן אותו בחומר מן הבקר, והילד נותר בריא גם כשנחשף למחלה האיומה. מעשה זה, שהניח את היסודות לעולם החיסונים המודרני, היה רגע שבו נדרשה "ראייה" כפולה: לצפות במתרחש, אך גם להבין את המשמעות הרחבה.
בהמשך, חוקרים פיתחו תוכנית עולמית לחיסול האבעבועות השחורות. התוכנית הייתה יומרנית: חיסון מדויק, איתור מקרים מהיר, בידוד מוקפד. בעיני רבים היא נראתה בלתי אפשרית. אך ב־1980 הכריז ארגון הבריאות העולמי כי המחלה חוסלה מן העולם .האנושות הצליחה להעלים מחלה מדבקת. זהו אולי הניצחון המובהק ביותר של אותה "ראייה" שהפכה לברכה גלובלית.
בשנת 1854, מגפת כולרה היכתה בלונדון. רבים סברו שמדובר בעונש משמים או באוויר רעיל. רק רופא אחד, ג’ון סנואו, הבחין בכך שהחולים הצטופפו סביב משאבת מים ציבורית. הוא העז להסיר את הידית של המשאבה, והצעד הפשוט הזה עצר את המגפה.
רק שנים מאוחר יותר הבינו כולם את תגליתו: המים היו מזוהמים. מהלך זה הניח את היסודות לאפידמיולוגיה המודרנית. עם התקדמות הרפואה הציבורית, נבנתה מערכת ביוב מודרנית בלונדון בעקבות מגפות כולרה, והמהלך הזה הציל רבבות. סנואו היה חלוץ בפיתוח הרדמה והיגיינה רפואית. לסנואו היתה 'ראיה מרחבית' והבנה שמחלה איננה גזרה, אלא תוצאה של תנאים סביבתיים.
בשנת 1945, כאשר יצור פניצילין נהיה מסחרי, הזהיר ממציא התרופה ,אלכסנדר פלמינג, מפני שימוש יתר בתרופה החדשה. הוא אמר: אם נשתמש באנטיביוטיקה בקלות דעת, ניצור דורות של חיידקים עמידים. דבריו נראו אז רחוקים, אך במאה ה־21 הם הפכו למציאות רפואית מטרידה. הברכה והקללה אינם תלויים אלא בראייה ובבחירה: התרופה יכולה להציל או לאבד, הכול תלוי בשימוש הנכון.
מדע הרפואה מתבסס על נתונים וניסיון, אך תמיד נדרש ממי שעוסק בו להכריע גם אם ההכרעה איננה תמיד פשוטה. רופא נדרש לבחור בגישה טיפולית, להחליט על תרופה או ניתוח, ולדעת שההחלטה נוגעת בחיים עצמם. גם הציבור כולו נדרש ל"ראייה" מוסרית ומעשית , להישמע להנחיות בריאותיות, ולבחור באחריות הקולקטיבית שמביאה ברכה לכולם.
בפרשת ראה עומד משה רבנו לפני העם ומציב בפניהם בחירה: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". זאת בעצם הזמנה להתבוננות. "ראה" פירושו לא רק לשמוע, אלא להפעיל את כוחות התבונה, את הראייה הפנימית, ולבחון את ההשלכות. זה נכון בכל תחום בחיים. בוודאי בעת הזאת- כאשר הציבור שלנו מאמץ ראייה כללית מרחבית וזוכה לשאת על כתפיו את עולו של עם שלם, מתוך תורה כללית . אשרינו שזכינו להיות תלמידי הראי"ה שיום הזיכרון שלו יחול בשבוע הבא.