השבוע נחשפתי בזכות חבר קרוב לרב שיח מרתק בין בעלי תשובה מרקע שונה סביב משנת הרב קוק זצ"ל, לרגל אזכרתו ה־90, שתחול בשבוע הבא. הדעות שהושמעו היו מגוונות ונגעו בהיבטים שונים של משנת הרב, אך לא על כך רציתי לשים את הדגש.
הדבר המיוחד מבחינתי היה הקול הייחודי של בעלי התשובה בתוך השיח הישראלי בכלל ובשיח הדתי בפרט. בעלי תשובה משמיעים, כך נדמה לי, קול ייחודי שנובע מתוך ההיכרות האישית שלהם עם העולם שממנו הגיעו. הם לא מדברים תיאורטית אלא יודעים לנתח את המציאות מתוך היכרות קרובה ואישית עם הנפשות הפועלות ועם האקלים התרבותי שבו צמחו. במובן הזה, יש לזווית שהם משמיעים ערך רב לבחינת המאבק הרעיוני שמתחולל כעת במדינת ישראל, ושאדוותיו ניכרות בחזיתות שונות; פוליטיות, אקדמיות, תקשורתיות ואחרות.
במסגרת זאת, נחשפתי השבוע למאמר מכונן שנכתב על ידי מר רוני אקריש, מייסד ומנהל "קפה דעת" בירושלים, כחלק ממיזם האוניברסיטה העממית. אקריש שמתגורר כעת באשדוד, עלה מצרפת וכצעיר יהודי קומוניסט שבנערותו, כהגדרתו, לא רק שהתכחש ליהדותו - הוא שנא יהודים, החל לברר את זהותו ועלה ארצה. בשנתיים האחרונות לחייו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הוא טיפל בו בבית החולים הדסה שבו עבד, ואף קיבל את ברכתו: "תתחיל להשקות את עצמך מבארות עצמיותך ויום אחד תשקה אחרים".
המאמר שפרסם אקריש הוא עדות לכך שלבעלי תשובה, בעלי עומק ורקע רעיוני רחב, יש את הידע והכלים לנתח בהעמקה ובבהירות את המשבר התרבותי שבו נתונים חלקים בחברה הישראלית. להלן חלקים מרכזיים מתוך דבריו.
מסכנות הניהיליזם הישראלי
אקריש, בפוסט שכותרתו "מסכנות הניהיליזם הישראלי: קריאה להתפכחות", מצביע על הכשל העמוק של החברה המערבית, וחלקים בחברה הישראלית שנוהים אחריו, בהבנת המאבק מול האסלאם: "ישראלים, הגיע הזמן להביט באמת בעיניים. חמאס איננו ארגון פוליטי שניתן להגיע עימו לפשרות דיפלומטיות או להסכמות הומניטריות. הוא איננו 'שותף למשא ומתן' ואיננו כוח מקומי שניתן לאזן באמצעים כלכליים. חמאס הוא ברבריות ערומה, מוצהרת, שהופכת את המוות לאידיאל ואת הטבח לליטורגיה. מי שמענה, אונס, שוחט, שורף וחוטף איננו מבקש פתרון של אמצע; הוא מבקש למחוק אותנו כליל. מטרתו איננה לחיות לצידנו אלא לעקור אותנו מן הארץ הזו ולהעלים אותנו מן ההיסטוריה".
לאחר אבחון האידיאולוגיה החמאסית־נאצית הוא מתפנה לברר את שורש הבעיה שמונעת מאיתנו להילחם עד חורמה בסכנה הקיומית הזאת שמאיימת לכלות אותנו, פשוטו כמשמעו:
"ואף על פי כן, בלב החברה הישראלית עצמה מתרקמת תגובה מוזרה: היסוס, אשמה, בריחה לאשליות, כאילו איננו מסוגלים להכיר ברדיקליות של האויב שעומד מולנו. אין זו רק חולשה; זוהי מה שניטשה כינה 'ניהיליזם' - מחלתה של תרבות שאינה מאמינה עוד בעצמה, שמעדיפה ספק על פני אמירה ברורה, שמתפרקת בתוך נוחות ומקפיאה את עצמה מול האכזריות".
הניתוח של אקריש מרתק ומנהיר את המצב הקיומי של חלקים מסוימים בחברה הישראלית. מקור המונח "ניהיליזם" הוא מלטינית: nihil - אין, אפס. פרידריך ניטשה היה פילוסוף גרמני גדול שראה בחילון המערבי מה שהוא כינה "מות האלוהים", וחזה את הסכנות שינבעו מתוך הוואקום הקיומי הזה.
דבריו של אקריש מעניקים הסבר מקיף לספקנות הקיומיות שפשתה בחלקים נרחבים של מוקדי ההשפעה בעולם ובישראל ושכובלת את ידיה של ישראל ומונעת ממנה לנצח את האויב. והוא ממשיך לתאר את הסימפטומים של המחלה הממארת הזאת.
לצאת מהשבי
"אנו רואים את הסימפטומים יום־יום: במקום לקרוא לברבריות בשמה, אנו מנסים לעטוף אותה בהסברים פסיכולוגיים, חברתיים או הומניטריים. אנו מעדיפים להאמין שהיא תולדה של מצוקה שניתן לתקן בסיוע כלכלי, במקום להכיר בכך שהיא בחירה אידיאולוגית, תיאולוגית, רצונית. אנו משכנעים את עצמנו שמאחורי הזוועות מסתתרת רציונליות פוליטית שניתן לנהל עמה משא ומתן, במקום להודות שמדובר במלחמה טוטאלית על עצם קיומנו. כך מחליפה האשליה את הצלילות, והספק מחליף את הנאמנות.
"חוזרים ואומרים לנו שהכול ניתן לפתור באמצעות משא ומתן, כאילו הברבריות היא עוד דעה בשוק הדעות, כאילו ניתן לפייס רוצחים באמצעות מחוות. אך כבר תומס הובס כתב במאה ה־17 שכאשר האחר בוחר במלחמת הכול בכול, אין שלום אפשרי ללא ריבונות וללא כוח. לחשוב שניתן לאלף את חמאס בהסכמים משמעו להאכיל את הזאב בתקווה שיהפוך לטלה. זוהי אשליה שכבר עלתה לנו בחיי אדם, ותעלה עוד אם נמשיך לאחוז בה. להאמין שהשלום נבנה אך ורק בשפת הפשרה הוא בגידה בניסיון ההיסטורי שלנו, שהרי אנו יודעים, יותר מכל עם אחר, שיש אויבים שאינם מבקשים לחיות אלא להרוג, שאינם מבקשים חלוקה אלא חיסול".
לדבריו, מספר השבויים שיש לנו גדול ממה שמספרים לנו. לא, לא שבויים בעזה אלא שבויים ברמה התודעתית, והשבי התודעתי הזה גורם לרבים להיות שותפים לפשעי חמאס בלי לשים לב לכך: "ישראלים רבים נשבו בידי האידיאולוגיה ההומניטרית שיובאה מן המערב, הטוענת שאין רוע כשלעצמו אלא רק תוצר של עוני, הדרה ותסכול. אך חנה ארנדט לימדה שהרוע יכול להיות רדיקלי, שהוא יכול להיבחר בחופשיות ולהיות מתורבת כמקצוע חיים. חמאס איננו הורג משום שהוא נואש; הוא הורג משום שהוא מאמין שההרג הוא עבודת קודש, שהשמדת ישראל היא חובה דתית, שטבח חפים מפשע הוא קורבן לאלוהיו. לסרב לראות אמת זו משמעו להפוך לשותף לא מודע להתפשטותו".
הניצחון הגדול של החמאס
אקריש ממשיך ומסמן את קו העיוורון שמונע מהישראלים לזהות מיהו ידיד ומיהו אויב: "קרל שמיט, גדול התיאורטיקנים של הפוליטי, הזכיר שכל קהילה מגדירה את עצמה באמצעות היכולת להבחין בין ידיד לאויב. עם שאיבד הבחנה זו גוזר על עצמו כליה. ישראל, העם שקם מאפר אושוויץ, אינו יכול להרשות לעצמו לטשטש את הגבולות. חמאס הוא אויב מוצהר. הוא כותב זאת באמנתו, צועק זאת במסגדיו, מלמד זאת בבתי ספריו. להעמיד פנים שלא שמענו פירושו לבגוד במתינו ולהפקיר את חיינו..."
את מקור הניהיליזם הזה הוא מזהה בשאיפה לנוחות ולהידמות לגויים: "החברה הישראלית העכשווית, השקועה בצריכה, בנוחות ובשעשועים, מתקשה לעתים להכיר בממד הטרגי הזה. רבים רוצים לחיות 'ככל הגויים', ללא ייעוד מיוחד, ללא מטען היסטורי, ללא חובת נאמנות. אבל הברבריות של חמאס באה להזכיר שחלום זה איננו אפשרי. ההיסטוריה איננה מניחה לנו. אין לנו את הפריבילגיה לחיות כאילו איננו ישראלים. אנו העם שנושא בתוכו זיכרון של רדיפות ושל תחייה, וזיכרון זה עצמו מחייב אותנו שלא להיכנע לניהיליזם".
בהמשך דבריו הוא מגדיר שהניצחון הגדול ביותר של חמאס איננו בשדה הקרב, אלא במישור הזהות:
"הניהיליזם הישראלי הוא ניצחונו הגדול ביותר של חמאס. אין לו צורך לנצח אותנו צבאית אם הוא מצליח לגרום לנו לפקפק בעצמנו, להפוך את פחדינו לאשמה ואת זעמנו לספק. כל היסוס, כל ויתור שנובע מהכמיהה לנורמליות שאינה בנמצא, כל אמונה נאיבית בשלום שאיננו קיים, מזינים את ביטחונו שהזמן פועל לטובתו. לא עוצמתו הצבאית היא שמסוכנת, אלא חולשתנו המוסרית".
היגיון עברי מול היגיון מערבי
השבוע, כ"ח באב תחול אזכרתו ה־53 של הרב דוד כהן, "הנזיר", זצ"ל. הרב הנזיר, צופה הגאולה הגדול ומי שהעמיק לברר את ייחודה של החשיבה העברית, הסביר בספרו המונומנטלי, "קול הנבואה - ההיגיון העברי השמעי", שהחשיבה העברית, בניגוד לזו המערבית, מתאפיינת בהקשבה. תלמידו הגדול הרב יעקב אריאל, הסביר את היסוד של חידושו ("שמים וארץ נשקו", בתוך האמונות והדעות לרס"ג עם ביאורי הרב הנזיר עמ' 81-82):
"הוא 'שומע' כביכול את הקול שמעבר להשגה. וכן עולים הרעיונות מן המוחש אל המופשט עד אין סוף. אין השגה סופית, יש רק השגה מתעלה. לפי היגיון זה, אמנם אין משיגים את הדבר כשלעצמו; אולם 'שומעים' כאילו את הד קולו, כשמקור הקול הוא למעלה ממקום שמיעתו. הראייה בישראל מתעלה לדרגת שמיעה. 'וכל העם רואים את הקולות'" (שמות כ, טו. ועי' קול הנבואה עמ' נב).
העולם המערבי שאיבד את אמונתו, ניסה לתפוס בהשגתו את הבלתי נתפס ונותר בייאוש ניהיליסטי. ההיגיון העברי איננו מוותר על דבקותו בערכים אך במקום לנסות לתפוס אותם בצורה מגושמת ואשלייתית, הוא מקשיב להם ברוב קשב ובנאמנות מוחלטת, בלי לשגות באשליות ובלי להתכחש למציאות. וכך חותם רוני אקריש את מאמרו:
"ישראלים, הגיע הזמן לדחות את הניהיליזם. די בפשרות אשלייתיות שכובלות אותנו במעגל אינסופי של ויתורים חד־צדדיים. די באשליות הומניטריות שעיוורונן מסתיר את אכזריות אויבינו. די באשמה שמשתקת אותנו ומונעת מאיתנו להגן על חיינו. אנו איננו נלחמים לשם תהילה, לא לשם גאווה ולא לשם שליטה. אנו נלחמים למען החיים. אנו נלחמים למען ילדינו. אנו נלחמים כדי שהעתיד של ישראל לא יהיה עתיד שנגדע, אלא המשך חי של היסטוריה בת אלפי שנים.
"חמאס מבקש להוריד אותנו אל האפס (כאמור לעיל, nihil = אין, אפס). תשובתנו תהיה אמירה של עם האומר 'כן' לחיים, 'כן' לנאמנות, 'כן' להיסטוריה שלו ו'כן' לכבודו. זהו הנתיב היחיד המוליך לניצחון, לא ניצחון חולף בשדה הקרב, אלא ניצחון של תרבות ושל קיום: הניצחון של מי שמסרבים לאפס, שמסרבים לניהיליזם, ושקובעים באמונה ובקול צלול כי סיפורו של ישראל לא ייפסק לעולם".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר