בעוד תמונות של ילדים עזתים כחושים מופצות בתקשורת העולמית, בכתבות מלאות פתוס ובפוסטים ויראליים, מדינת ישראל עומדת שוב מול סופת תודעה בינלאומית כשהיא חשופה כמעט לחלוטין.
בסיפור שכבר הפך לנרטיב עולמי, ישראל מואשמת בהרעבה מכוונת. אלא שמתברר שחלק גדול מהדיווחים האלה, שהפכו לוויראליים והכתיבו את סדר היום העולמי, מבוססים לכל הפחות על הצגה חלקית מאוד של המציאות - ולעיתים על מניפולציה של ממש.
דווקא עיתונאים עצמאיים, ולא מנגנון ההסברה הישראלי, הם אלו שחשפו זאת. תחקיר מצוין של העיתונאית אוליביה ריינגולד, שפורסם באתר The Free Press, הראה ש-12 מהתמונות הוויראליות ביותר שהוצגו כעדות לרעב חמור בעזה מציגות בפועל ילדים ובוגרים שסבלו ממחלות רקע קשות: שיתוק מוחין, סיסטיק פיברוזיס, בעיות נוירולוגיות, פגיעות ראש וטראומות פסיכולוגיות. במקרים רבים, כלי התקשורת המובילים - הניו יורק טיימס, CNN, הגרדיאן, NPR ואחרים - השמיטו את המידע הזה, או התעלמו ממנו לחלוטין. חלקם אף תיארו את הילדים כ"בריאים לחלוטין לפני המלחמה", על אף שעובדות רפואיות זמינות בערבית, ולעיתים גם באנגלית שניתן להשיג בחיפוש קצר בגוגל, הוכיחו אחרת.
והשאלה המתבקשת היא: איפה הייתה ההסברה הישראלית? כיצד קרה שעיתונאית אמריקאית אחת, שמצוידת במחשב, אינטרנט ויוזמה עיתונאית בסיסית, הצליחה לחשוף בתוך ימים ספורים את מה שמדינה שלמה עם משאבים, תקציבים ומשרדים לא טרחה אפילו לבדוק? איך ייתכן שמשרד החוץ, דובר צה"ל ויחידת ההסברה הלאומית לא זיהו את המניפולציות בזמן אמת, לא הגיבו אליהן בבהירות, ולא סיפקו לתקשורת העולמית את ההקשרים החסרים?
המצב הנוכחי מדאיג במיוחד לא רק בגלל הסכנה לשמה הטוב של ישראל, אלא גם כי מדובר בשחיקה חמורה של האמון בתקשורת ובכוחה של תעמולה בעידן הדיגיטלי. במאבק שבו כל תמונה הופכת לכלי נשק, וכל כותרת יוצרת מציאות, ישראל נראית שוב כמי שמופיעה לקרב חייה עם כפכפים.
התגובה הישראלית לגל התמונות והכתבות הייתה איטית, מסורבלת ולעיתים פשוט לא קיימת. לא נשלח סרטון תגובה ברור, לא הוכנו תדרוכים עם מידע רפואי רלוונטי, לא פורסמה כתבת נגד, לא באנגלית, לא בעברית, ובוודאי לא בערבית. בזמן שתחנות תקשורת ערביות אנטי-ישראליות מפעילות מערכי הפצה משומנים עם כתבים, צלמים, עריכה דרמטית ופלטפורמות ויראליות - ישראל מתנהלת כאילו מדובר בעוד סבב של כתבות ביקורתיות. אבל זה לא עוד סבב. זו מתקפה על הלגיטימיות שלנו.
דווקא הסרטון הקצר שפרסם The Free Press, בן שלוש דקות בלבד, הצליח לעשות מה שההסברה הישראלית לא עשתה במשך חודשים. הוא הסביר, בצורה ברורה ובלתי מתחכמת, כיצד עיתונאים מכל העולם הפיצו מידע חלקי או שגוי, והראה כיצד בדיקה פשוטה יכולה לשנות נרטיב שלם. וזה בדיוק לב הבעיה: מדינת ישראל, שכבר מזמן הבינה שהיא לא רק נלחמת בשטח אלא גם בזירה התודעתית, ממשיכה להתנהל כאילו די בדוברים טכניים, בהודעות לתקשורת ובמענה לקוני. אין אסטרטגיה אמיתית. אין גוף אחיד שפועל בזמן אמת, ביעילות, ביצירתיות. אין חזון הסברתי שמבין מה מניע את דעת הקהל העולמית בעידן הרשתות.
הסברה, כמו כל תחום אחר בזירה המודרנית, דורשת יוזמה, מהירות, יצירת סיפור נגדי ומסרים שמתאימים לקצב, לפלטפורמה ולרגש של הקהל. בעידן שבו האמת נמדדת בלייקים ובשיתופים, מי שנשאר עם מייל רשמי באנגלית תקנית פשוט מפסיד. וכשההפסד הזה בא על חשבון המדינה, חייליה ואזרחיה - זו לא רק רשלנות. זו סכנה אסטרטגית.
הבעיה היא לא רק מה שאומרים על ישראל - אלא גם מה שהיא לא מצליחה לומר על עצמה. אם התחקיר של The Free Press מראה משהו, זה לא רק את חוסר האמינות של חלק מהתקשורת העולמית, אלא גם את הוואקום המבהיל שהשאיר אחריו מערך ההסברה הישראלי. הגיע הזמן להכיר בכך: לא מדובר בעוד ענף ממשלתי שולי. מדובר בקו הגנה ראשון. וכרגע, הוא פרוץ.