בימים האחרונים כולנו עדים להסלמה מסוכנת בשיח הציבורי סביב נושא גיוס החרדים. אין ספק - חייבים למצוא פתרון אמיתי, אחראי וכולל לסוגיה. זהו ויכוח חשוב, לגיטימי ואף הכרחי.
אבל מה שקורה בפועל הוא הידרדרות מסוכנת לשיח של שנאה, ביזוי והשמצה - שיח שעלול להוביל לשפיכות דמים ממש.
ראו למשל את ערוץ 12: במקום להביא את נציגי הציבור החרדי, בוחרים להביא בחור הולל שמציג עצמו כחרדי, אבל כל בר־דעת מבין שאין לו קשר אמיתי לעולם החרדי. זה אינו דיון, זו פרובוקציה. זו לא עיתונאות, זו הסתה.
ראו את חנוך דאום: כמה פעמים ביום הוא מעלה פוסטים שמזלזלים בחרדים, צוחקים מהם, לועגים להם. מה יוצא מזה? עוד שמן למדורת השנאה, עוד גיצים שמבעירים את הרחוב הישראלי.
אני אומר לכם, אחים ואחיות יקרים: עצרו! אני כותב את הדברים לא כצופה מן הצד, אלא כמי שנושא כאב כפול. אני אב שכול - בני, קצין בצה"ל, נפל בקרב. אני גם אב לבן חרדי ששירת בצבא, ושומע גידופים רק מפני שהוא חרדי ועם חזות חרדית. אני חי את הקרע מבפנים, ואני יודע עד כמה מסוכן השיח הזה.
אם לא נעצור עכשיו - כולנו נבכה על כך שלא עצרנו את הרכבת הדוהרת אל התהום.
כבר לימד אותנו הרב קוק זצ"ל: “האהבה צריכה להיות קבועה בלב… והשנאה אינה אלא שנאת הרשעים מצד רשעתם, אבל לא מצד עצמם כמציאות אנושית” (אורות הקודש ג', עמ' שכ"ג). אם נרשה לעצמנו לשנוא ציבור שלם - חטאנו לעקרון היסודי ביותר של האחדות הישראלית. הרב קוק זצ"ל העריך את כל חלקי האומה והייתה לו עין טובה על כל אדם וכל ציבור, הוא ראה את המעלות שלהם וניסה לרומם אותם.
גם הרב סולובייצ'יק הדגיש את ערך הברית הקולקטיבית של עם ישראל: “כולנו שותפים לגורל אחד, גם אם איננו מסכימים בדרכי החיים”. אין לנו את הלוקסוס לפרק את הברית הזו בשנאה הדדית.
אני קורא מכאן - כאב, כאח, כבן לעם ישראל - לעצור את גל השנאה. לא להיגרר אחרי כלי תקשורת שמרוויחים מהבערת מדורה. לא לשתף פוסטים שמלבים מחלוקת. לא לצחוק, לא לזלזל, לא להכליל.
כולנו כאן באותה סירה. גורלנו משותף. רק אם נדע להקשיב זה לזה, לכבד זה את זה, נוכל לצאת מן המשבר הזה - מחוזקים, מאוחדים, ובעיקר - שלמים בגוף ובנפש.