1. "רְאֵה". במילה זו פותח משה רבינו את פרשת ראה שנקרא בשבת, והינה חוליה נוספת בנאומו האחרון של המנהיג האולטימטיבי משה רבינו. "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה".
אבל רק רגע: איך אפשר 'לראות' ברכה או קללה? אלא שמכאן לימדה תורה, שראייה אינה רק עניין פיזי. בנוסף לראיה הפיזית, באמצעות העיניים, יש ראיה רוחנית - שאותה מעבד מוח האדם. כך שראיה אינה רק צילום מצב. ראיה היא גם פרשנות לגמרי סובייקטיבית של כל מה שרואות או לא רואות עיני הבשר.
בלע"ז נקראת תופעה זו בשם קונספציה. בשנות החמישים של המאה הקודמת נולד לה שם חדש: 'אפקט רשומון'. רשומון (Rashomon) היה סרט אייקוני יפני שהפך לסמל של תפיסת אמת שאינה באמת אמת - האמת הסובייקטיבית. בקצירת האומר לגבי תוכן הסרט: בסרט מוצג אירוע, מותו של סמוראי, ומובאות עדויותיהם של ארבעה עדי ראיה לאירוע. כל אחד מהם 'ראה' משהו אחר ובפיו היתה גירסה אחרת, אף שמדובר ממש באותו אירוע.
2. ההכרה בכך שכל אמת אובייקטיבית מתפרשת באמצעות מסך של אמת סובייקטיבית, ידועה מאז ומקדם, אבל ידיעה זו לא מנעה אסונות רבים, בארץ ובעולם. היסטוריה היהודית מלאה בקטסטרופות שמקורן באובדן הראיה. רובה ככולה מצעד איוולת יהודי. ערב מלחמת יום כיפור, למשל, נמצא בידי מערכות המודיעין מלוא המידע לגבי ההכנות המצריות והסוריות למלחמה, אבל הקונספציה (שעליה הירבה לדבר ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא בפני ועדת אגרנט) התייחסה בביטול למידע המאיים: מצרים וסוריה אינן בשלות עדיין למלחמה ועל כן לא יקרה כלום ושום דבר.
אותה קונספציה ארורה שלטה בתפיסת העולם של מערכות המודיעין הישראליות ערב מלחמת שמחת תורה תשפ"ד: כל ההכנות למלחמה היו ידועות וגלויות, ממש נראות לעין ('ראה') אבל פורשו בכפיפות למקסמי השווא של הקונספציה החמימה והנעימה, שעיקרה בהנחה הקטלנית ש'החמאס מורתע'.
3. אהרון חליווה, ראש אמ"ן בעת אסון ה-7 באוקטובר - טיפוס יהיר ושחצן, זחוח ונהנתן, שעד עכשיו קשה להבין איך הגיע לתפקיד המפתח הזה - הודה באחרונה: "הקונספציה שלך נותנת הסבר לכל מה שקורה בשטח. היתה פה תפיסה אסטרטגית שלמה לאורך השנים, שהאוייב שלנו מורתע, ואפילו רגוע בזכות הכסף הקטארי".
ועוד: "זה משהו הרבה יותר עמוק לאורך הרבה מאוד שנים (קרי: זה לא רק אני כראש אמ"ן). ה-7 באוקטובר דורש תיקון הרבה יותר עמוק. זה לא עניין של תיקון פרסונלי: 'נחליף עכשיו רמטכ"ל והכל יחזור להיות טוב'. לא מדובר פה בתאונה. יש כאלה שאומרים: 'נסעת באוטו, עלית על דוקרנים; אז נביא רכב, נחליף ארבעה גלגלים ונמשיך לנסוע'. מה שקרה לנו הוא הרבה יותר מזה. זה דורש פירוק והרכבה".
צודק בכל מילה.
4. כל כך הרבה איתותים אדומים היבהבו מול מקבלי ההחלטות, וכולם פורשו על פי משאלות לב. לא 'ראינו' - או אולי לא רצינו 'לראות' - את המציאות. בשבוע האחרון נחשף עוד סוג של איתות חמור, שגם אותו לא 'ראינו' - מערכת המנהרות ההתקפיות של עזה תחתית.
כך היה כשנודע על תכנית 'חומות יריחו' שגיבש החמאס, לפריצה מסיבית של הגבול, חדירה ליישובים, חטיפות, ירי רקטי ועוד. באמ"ן העריכו ש'זה חזון לא מציאותי'. ב-2022 החלו תרגילים פומביים של חמאס לפריצת גדרות, חטיפת חיילים, שימוש ברחפנים ועוד, אבל כל המידע הושלך לפח האשפה, בטענה שהחמאס מורתע ומעוניין בשקט.
בקיץ 2023 התריעו התצפיתניות על תנועות חריגות, התקרבות לגדר כולל עם טרקטורונים וכלים הנדסיים, מיפוי מוצבים, אך אלה נדחו: 'עוד אימון' ולפעמים 'סתם תעמולה'. התגובה הממשית היחידה לאזהרות התצפיתניות היתה שלא יבלבלו את המוח, ואם ימשיכו יושלכו לכלא...
בספטמבר 2023, חודש לפני האסון, התריעה יחידת 'איפכא מסתברא' בפני הרמטכ"ל הרצי הלוי על סכנת תקיפה קרובה. ב-19 בספטמבר 2023 נדחתה ההתרעה במלים: "אין כוונות תקיפה. זה רק איום לצורך הרתעה".
וגם כשנדלקו מאות כרטיסי סים ישראליים בעזה בבת אחת, שהעידו על היערכות מבצעית חריגה ועל כוונה להעביר את המערכה לתוך שטח ישראל, הובאה הסוגיה לשולחנם של ראשי המודיעין, ואלה פסקו ש'אין סכנה מיידית'.
אפילו בבוקר ה-7.10.2023 האיום, עדיין שלטה הקונספציה בכיפה. גם כש-5,000 נוחבות לבושי שחורים, בסיוע אגפי מאוחר יותר של עזתים 'חפים מפשע', פלשו לשטחנו והחלו בטבח מפלצתי, שטני, עדיין מנעה הקונספציה יישום תגובה צה"לית הולמת - לא לוחמי חי"ר ולא מסוקי חיל האוויר, שהיו מסוגלים בהחלט להחדיל את המחדל בראשיתו.
5. השבוע הסתבר שהיה עוד מחדל נורא של 'אי ראיית' המציאות: בניית 'עיר המנהרות' התת קרקעית בכל רחבי עזה, לאורך מדהים של 720 ק"מ (על פי הניו יורק טיימס), חלקן רחבות כדי מעבר כלי רכב בתוכן, וחלקן דו או תלת קומתיות. הקמת המטרו שמתחת לעזה חייבה כריית כמויות דמיוניות של חול ים בתולי - בין 4 ל-5 מיליון מ"ק. אילו פוזר חול זה בחוצות עזה, היו עולים שם פני הקרקע.
אז איך העלימו את הכמויות הבלתי נתפסות הללו? ניחשתם נכון: הפראיירים הישראלים, הם שרכשו את החול הנקי שבא ממעמקי הקרקע, ליצירת בטון במאות אתרי בניה בארץ, מבלי שאיש העז לשאול מניין הגיע כל הטוב הזה. ארמדה של משאיות הובילה את החול העזתי ארצה, ובדרך לשם גם סיפקה לחמאס את חומרי הבניה החיוניים למנהרות: 90,000 משאיות עם שקי מלט, 21,000 משאיות סיפקו ברזל ישראלי, 11,000 משאיות הובילו ציוד תשתיתי לגווניו, ועוד 382 משאיות עם חצץ בניה איכותי ישראלי. הכל התנהל בגלוי, לאור היום - וישראל 'לא ראתה' דבר. אפילו הררי החול העזתי לא ניפצו את חומות 'החמאס מורתע'.
6. תראו מה שמספר עורך דין ישראלי בעניין עיסקות החול המפוקפקות:
"לפני איזה שנתיים הגיע אליי למשרד לקוח, קבלן ממרכז הארץ, ואמר לי שהוא מצא חול-ים במחיר שהוא לא פחות מחלום: 40% זול יותר מהמחיר הכי נמוך שאפשר למצוא בשוק. מי שעירבב בחייו קצת מלט יודע, חול זה מוצר צריכה בסיסי בכל אתר בנייה, ומחיר כמו שהוצע לו בעסקה יכול להוזיל עלויות במיליונים. מאיפה מגיע החול? מהרשות הפלסטינית, כך נאמר לי. בקיצור ביקשו ממני לנסח הסכם זריז ויאללה.
"לעסקה הזאת היה מתווך, ושמו חאלד. הוא התחייב לדאוג לכריית החול ולאספקתו במשאיות לאיזה אתר בדרום. היה רק קאץ' אחד קטן עם חאלד: החול שהוא התחייב לספק נכרה, לדבריו, באמצעות 'הרשות הפלשתינית שבעזה'. לי זה היה נשמע קצת חשוד כי הרשות הפלשתינית בעזה הוצנחה ב-2007 מהגגות ומאז אף אחד לא מרים שם את הראש. כשהתקשרתי לחאלד הוא רמז לי בעדינות שכדאי לי לא לשאול יותר מדי שאלות ושאתעסק בעניינים שלי, אחרת העסקה תתפוצץ. נו, אם אם אף אחד לא שואל שאלות קשות, אז גם לי אין סיבה להיות נודניק. חול זה חול, מה כבר יכול להשתבש.
"התפקיד שלי בסיפור היה כאמור לכתוב הסכם בין הקבלן לחאלד. ראיתי בחיי הסכמים מפוקפקים יותר או פחות - בפרט בכל מה שקשור לעסקאות עם המגזר הבן-דודי - כך שלא הוטרדתי במיוחד. הימים היו ימי מזוודות הכסף מקטאר לעזה והמחשבה שלי הייתה שבטח יש איזה מאכער שתפס חתיכת חוף באיזור גוש קטיף ומשם מוכר את החול לישראל. באמצע יש כרגיל כמה מתווכים שגוזרים את הקופון שלהם, אבל בסך הכל מדובר בעסקה לגיטימית.
"מפה לשם, אחרי התכתבויות במיילים וניסוח הסכם לא ארוך במיוחד, הגיעו הצדדים לחתימות. היו חיוכים, לחיצות ידיים, בורקסים וקולה. אני מוציא לפעמים ויסקי בשביל ה'לחיים', אבל מפאת כבודם של חצי מיושבי השולחן - ויתרנו על האלכוהול. העסקה יצאה לדרך. לא שמעתי מהחבורה הזאת יותר.
7. "חודש וחצי אחרי ה-7 באוקטובר אני מקבל צלצול. על הקו אחד המתווכים הישראליים בעסקה. 'זוכר את העסקת חול שחתמנו אצלך?", הוא שואל. "תקשיב איזה מטומטמים אנחנו. עיוורים, מטורפים. תקשיב טוב, כל המנהרות האלה שהחיילים שלנו מוצאים עכשיו בעזה, מאות קילומטרים אני אומר לך, לאיפה אתה חושב יצא כל החול של החפירות? איך זה שהמודיעין שלנו לא ראה הרים וגבעות של חול בכל מקום? אז תשמע, כל החול הזה הועמס למשאיות, ומשם למאכערים שמכרו אותו לאדיוטים כמונו. שום גרגר חול לא יצא מהים, כל החול שדיברנו עליו עם חאלד, זה חול שהוציאו מהעיר תחתית שלהם שהם בנו מתחת לאדמה. זה לא ייאמן הדבר הזה. בא לי לדפוק את הראש בקיר, איך לא ראינו את כל הדבר הזה מול העיניים'".
8. הסכנה שבהיעדר 'ראיה', אורבת לעצם קיומנו כאן. אסון ה-7 באוקטובר מחייב 'לראות' כל מה שבעבר התעקשנו 'לא לראות'. אם חפצי חיים אנו כאן, עלינו לאמץ 'ראיה' אמיתית, שגם היא שאובה מנאומו של משה בהמשך ספר דברים (פרשת וילך): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב... וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". החובה שמטיל עלינו ספר דברים, היא 'לראות' רק דרך פריזמה של וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.