הכל התחיל לפני יותר מעשר שנים כשפגשתי אותו, את חיים (שם בדוי), במקום לא שגרתי - בכלא איילון ברמלה.
רק כדי להרגיע את הקוראים: תמיד כשאני מספר שהייתי בכלא תשע שנים אנשים מרימים גבה, לכן כדאי להסביר באותה נשימה שבאתי לשם כדי להעביר שיעורים, לשבת עם האסירים, ללמוד תורה, לדבר על החיים ולהיות משבוע לשבוע קצת יותר טובים.
מסביב לשולחן התקבצו מרצונם אסירים שונים, שישבו על מגוון עבירות: אונס, הטרדות של קטינים, גניבות, רצח, סמים ועוד. חלק מהם היו צריכים קצת "עזרה" ודחיפה כדי להגיע, לכן הייתי עובר דרך התאים שלהם כדי לפתוח בשיחה, לשבור את הקרח, וכך התווספו עוד אסירים לשולחן המרכזי בבית הכנסת.
בכל שבוע הם היו דואגים לכיבוד - פיצוחים, במבה, עוגיות ושתייה - על חשבונם, מכספם הלא רב שהם מרוויחים. האווירה סביב השולחן הייתה חמה מאוד (לא כפי שעולה לחלק מהקוראים כרגע), והרצון לדעת בער בהם. הם לא היו חייבים להיכנס לשיעורים; זה היה על חשבון המנוחה שלהם, הספורט או משחקי השש-בש. הכל התנהל ברוח טובה.
את הזכות המיוחדת הזו לפגוש אותם אני חייב לראש הישיבה התיכונית שלי, הרב ישעיהו רובינשטיין. כשלאחר שנים ישבנו יחד ללמוד בכולל ברחובות, הוא שאל אותי יום אחד אם אני רוצה להצטרף אליו ללמד אסירים, ומאז נסענו יחד לרמלה במשך שנים, לשבת איתם, ללמוד, להתחזק ולחזק.
המהפך של חיים: מה שנראה כרשע, הפך לטוב
בואו נחזור לחיים. הוא ישב בכלא על רצח בקיבוץ שלו (לא נפרט יותר מדי). חיים גדל במקום שבלשון המעטה לא אהב יהדות. הוא סיפר שביום כיפור הם היו אוכלים מאכלים לא כשרים, בכוונה מול דתיים, וגם דיבר באריכות על כמה הם לא שמרו על עצמם בגילאים צעירים בתחום המיני
אותו חיים, שגדל על שנאה לדת (לפי דבריו), התחיל לאט לאט להיכנס לשיעורים. במקביל, אסירים אחרים היו מגיעים אליי ומספרים כמה הוא הפך להיות אחד האנשים הטובים שהם מכירים. איך הפך להיות אדם עדין, רגוע, מתחשב באחרים, מוותר ומאופק.
עם הזמן, חיים לא הסתפק בדברים הרגילים שלמדנו. (באופן טבעי, כשנפגשים עם אנשים שרובם חילוניים ומגיעים מרקע חסר ביהדות, צריך להתאים את הלימוד. לכן דיברנו בעיקר על פרשת שבוע ועל נושאי אמונה ומוסר כלליים העולים מתוכה). חיים רצה מעבר לזה, הוא דרש קרבת השם, שבהתחלה נבעה מתוך ידע, התנצחות ורצון להוכיח, ובהמשך מתוך צמא אמיתי
מגמרא ועד הרב קוק
לבקשתו, התחלנו ללמוד את כתבי הרב קוק. חיים התחבר אליהם מאוד והסביר שיש בהם משהו מאוד ישר, מדויק, נקי ומחבר. הוא קבע לעצמו חברותא, בהתחלה לבדו ובהמשך עם אסיר אחר, חסיד. מפעם לפעם הם למדו גמרא וסיימו מסכתות. אני זוכר כמה התלהב כשסיפר לי שסיים את מסכת עירובין, מהקשות שבש"ס. במקביל, הוא למד ברצינות וברצון גדול כמה מכתבי המהר"ל וכתבי הרב קוק, ואף סיים כמה מהם.
נדמה לי שהחיבור שלו לרב קוק נבע ממקום של אהבה. הרי הרב קוק לימד אותנו על הדור שלנו, דור הגאולה, ששונה מהדורות הקודמים. בעבר, אנשים היו צריכים לשמוע על גיהינום, שכר ועונש, ופחד, כדי להתחבר ליהדות. אנחנו, לעומת זאת, למרות שצריכים להתחבר ליראת העונש כדבר בסיסי (הרב קוק במידות הראי"ה: " "לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו... ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מיישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות..."
לא יכולים להסתפק בה, כי "הצרות והתלאות הנוראות עשוהו לנוקשה ועז". ...הוא לא יוכל, גם אם ירצה, להיות כפוף ושחוח… הוא לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה"... (מאמר הדור) ולכן "הדברים הנמוכים והפשוטים לבדם, אע"פ שהם מלאי אמת וצדק, לא יספיקו לו" (שם)
את זה בא הרב קוק וגילה לנו: את הצורך להתחבר לקדוש ברוך הוא ממקום של אהבה. הוא אוהב אותנו, ואנחנו רוצים לאהוב אותו בחזרה. גם היראה ממנו צריכה להיות יראת הרוממות - יראה ממקום של גדולת האדם והאלוקים, ולא ממקום של אפסיות.
חיים, שנגזרו עליו שלושים ושתיים שנות מאסר, הפך לאחר ארבע עשרה שנה (אני הכרתי אותו כשהוא כבר היה כמה שנים בתוך הכלא) לתלמיד ותיק וידען, העובד על מידותיו, כשבעיניי ראיתי כמה התגבר כשהיו מסביבו הקנטות או התלהמויות כאלו ואחרות. הסיפור הזה, כמו סיפורים רבים אחרים בכלא, ממחיש עד כמה התורה צריכה להגיע ממקום של אהבה. כמה תשובה צריכה להיות ממקום של אהבה.
בימים אלה, לקראת ציון תשעים שנה לפטירתו של הרב קוק, סיפורו של 'חיים' מראה לנו את הצורך לעסוק בתורה שלו לעומק ולבחור באהבה שבה.
כּ-אָן לֹ-ומְדִּים אֶ-מוּנָה
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ בַּכֶּלֶא שֶׁלֹּא יֻשַּׂג בְּשׁוּם מָקוֹם מַמָּשׁ הַפְלֵא וָפֶלֶא כַּמָּה הִתְגַּעְגַּעְתִּי, לִדְרֹשׁ שָׁם שׁוּב שָׁלוֹם. סְגוּרִים, בַּחוּץ אֶזְרָחִים אֶל פְּקֻדַּת הַסּוֹהֵר, דְּרוּכִים, נֶעֱרָכִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת מִתְכַּנְּסִים וְלִדְבַר ה' קַשּׁוּבִים. וְהַלְּבָבוֹת מִתְחַבְּרִים יוֹתֵר כָּכָה זֶה כְּשֶׁרוֹצִים זֵה קוֹרֶה מַהֵר. בָּאתִי לְהַכִּיר אֲנָשִׁים חָדָשִׁים בַּהֶמְשֵׁךְ לְלַמְּדָם לָשִׁיר שִׁירִים בֵּינְתַיִם אֲקַיֵּם "קַפְּדֵם וְחָשְׁדֵם" עַד יוּסַר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם.
הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי