הפרשה הקודמת, פרשת עקב, מסתיימת בפרק נוסף מנאומו, הנחייתו והדרכתו של משה רבנו את עם-ישראל לקראת הכניסה וכיבושה של ארץ ישראל.
בפסוק 'כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.... וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם'. אומר החיד"א, עתה פותחת פרשתנו, 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ' . וכאשר תשמעו, 'וְהוֹרִישׁ ה' אֶת כָּל הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלִּפְנֵיכֶם וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם'.
יציאת הגויים מן הארץ, הרילוקיישן, האמור בפרשתנו, הוא סייעתא דשמיא מיוחדת, סיוע עצום מאת הבורא, כדי שנוכל לעבוד את ה', מבלי שהאומה הישראלית תגרר חלילה אחר חיי הגויים והבליהם.
כשישראל נכנסים לארץ, באופן טבעי צרכי הבטחון גדלים, אך מודיעה לנו התורה כי קיימת נוסחה פשוטה לצמצמם את צרכי המלחמה ואת הסעיף התקציבי הזה עשרת מונים, וזאת בהבנה בה פותחת הפרשה, כאמור: 'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה', ואני אומר לכם 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ', אשר אומר בעל הטורים, לשון אשרי. אשרי מי ששומע אל מצוות ה'.
אך בעל 'תפארת שלמה', האדמו"ר מראדומסק, הרב שלמה הכהן, מסביר באופן נפלא וכך הוא אומר 'ראה אנכי נתן לפניכם את הברכה אשר תשמעו וגו'' הפירוש הוא על דעת מה שכתב הרמב"ם שכל הברכות הגשמיות הכתובים בתורה הם רק הבטחות ההכנה שיהיה לכם כל טוב ולא יהיה לכם שום מניעה מסיבות העוה''ז לקיים את המצוות, אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [אין].
וזהו שאמר הכתוב 'אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֺת ה'', שעל ידי הברכה תשמעו אל מצוות ה' בלי שום סיבה המונעת אתכם מלעובדו בלבב שלם. ועל כל הטובה הזאת יהיו אוזניכם פקוחות לשמוע ולהקשיב לדבר ה'. הברכה היא הכנה לתורה ולמצוות, כי אם אין קמח אין תורה. לכך לא נאמר 'אם תשמעו' אלא אשר תשמעו'.
כך או כך, אשרי מי ששומע, ואוי לו למי שאינו שומע - הקללה תבוא חלילה 'אם לא תשמעו...' כאמור בהמשך, 'וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אלוקיך אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל... 'כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. ירשת הארץ והישיבה בה מותנות ב'וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם'. 'לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו.'
בארץ-ישראל יש כללים מחייבים לרבות מצוות התלויות בארץ. או אז 'וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח'.
לכאורה נוסחה פשוטה, אשר הייתה משאירה תקציבי עתק למטרות חינוך ורווחה, וחבל שעדיין איננה מאומצת על ידי כל חלקי העם. הסיבה לכך היא העובדה המצערת שיש המתעקשים להדיר עיניהם ועיני ילדיהם מהספר, בהא הידיעה, כפי שבא הדבר לידי ביטוי כבר אצל הנביא ישעיה [כט]: 'וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל, כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם, אֲשֶׁר־יִתְּנוּ אֹתוֹ אֶל־יוֹדֵעַ הספר סֵפֶר לֵאמֹר, קְרָא נָא־זֶה; וְאָמַר לֹא אוּכַל, כִּי חָתוּם הוּא. וְנִתַּן הַסֵּפֶר, עַל אֲשֶׁר לֹא־יָדַע סֵפֶר לֵאמֹר--קְרָא נָא־זֶה! וְאָמַר, לֹא יָדַעְתִּי סֵפֶר'.
אנשים מתקדמים, 'פרוגרסיבים', פועלים במרץ רב ובתקציבים גדולים, להשאיר את הספר, את ספר התורה, את המסורת, כספר חתום מפני ילדי ישראל, עד שגם אם מניח אתה את הספר בפניהם, ואומר לאחד מהם: 'קרא נא! ואמר: 'לא אוכל, כי חתום הוא!'.
מעולם לא לימדוני לקרוא בו. מפירות הבאושים של אותה התעלמות מוכוונת מהאמור בפרשתנו בפרט ומספר התורה ככלל, עד שאותה שמחת תורה תשפ"ד נחוגה על ידי רבים באופן טבעי בטבע ובלי הספר.
בפתח דבריו אומר הנביא: הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל, קִרְיַת חָנָה דָוִד... וְהָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם, מֵעִם ה' צְבָאוֹת תִּפָּקֵד, בְּרַעַם וּבְרַעַשׁ וְקוֹל גָּדוֹל; סוּפָה, וּסְעָרָה, וְלַהַב, אֵשׁ אוֹכֵלָה. וְהָיָה, כַּחֲלוֹם חֲזוֹן לַיְלָה, הֲמוֹן כָּל־הַגּוֹיִם, הַצֹּבְאִים עַל־אֲרִיאֵל; וְכָל־צֹבֶיהָ, וּמְצֹדָתָהּ, וְהַמְּצִיקִים, לָהּ... הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ; שָׁכְרוּ וְלֹא־יַיִן, נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר' דבוקים בקונספציה ובשכרון השקט ותחושת השלום בכל מחיר, גם אם תצפיתניות ואחרים יזעקו... 'כִּי־נָסַךְ עֲלֵיכֶם ה' רוּחַ תַּרְדֵּמָה, וַיְעַצֵּם אֶת־עֵינֵיכֶם: אֶת־הַנְּבִיאִים וְאֶת־רָאשֵׁיכֶם הַחֹזִים, כִּסָּה. וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל, כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם'. הלוא הוא ספר התורה ובתוכו התנאים לישיבה בטוחה בארצנו, כתנאי לקיום האמור בפרשה: 'וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אלוקיכם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח' . [יב,י].
כבר דוד המלך נעים זמירות ישראל, הלין במזמור צד הנאמר מדי יום רביעי בתפילה, באומרו: אֵל־נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ, הִנָּשֵׂא, שֹׁפֵט הָאָרֶץ; הָשֵׁב גְּמוּל, עַל־גֵּאִים, עַד־מָתַי רְשָׁעִים ה', עַד־מָתַי, רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ , יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק... וַיֹּאמְרוּ, לֹא יִרְאֶה יָּ-הּ, וְלֹא־יָבִין, אֱלֹקי יַעֲקֹב, בִּינוּ, בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים, מָתַי תַּשְׂכִּילוּ? הֲנֹטַע אֹזֶן, הֲלֹא יִשְׁמָע?! אִם־יֹצֵר עַיִן, הֲלֹא יַבִּיט?! אך העיקר אומר דוד המלך, סוף טוב הכל טוב, 'כִּי לֹא־יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ, לֹא יַעֲזֹב'.
ובמקום שספר התורה ותנאיו חתומים בפני מקבלי התורה, נעלמת גם החובה, הדרישה, לעבוד את ה' בשמחה. שמחה כדרך חיים, המופיעה לא פחות מ'שבע פעמים' בפרשתנו, בו בזמן שבכל ספר דברים מופיעה היא רק שתים עשרה פעמים. ככתוב: 'וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אלוקיכם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקיךָ'.
יש מטרה עילאית בעלייה לרגל שלש פעמים בשנה לבית המקדש, והיא הרגל העולה במצווה הגדולה להיות בשמחה תמיד [ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה כ"ד] וככתוב 'וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אלקיך'. השמחה היא יסוד ותנאי בעבודת ה', עד כדי כך, שהקללות, לא עלינו, לא באות אלא בגלל האמור בדברים 'תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל'. [כח, מז] .
דומה כי יש החושבים ש'מֵרֹב כֹּל' כולל את זכות הקיטור, מבלי לחשוש שהיא פוגעת בדרישה לחיי שמחה הנדרשים מכל יהודי ויהודייה. דרישה זו לחיי שמחה מחויבת היא ברמה האישית, אך גם
בראש ובראשונה מחייבת היא את כלי התקשורת הממלכתיים לשמור על מורל העם, ובפרט בעת מלחמה. עליהם לדווח אמת ככתוב בפרשה ' שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ' [יב,כח]. הטוב בעיני בני אדם והישר בעיני אלוקים. חדשות נטו, משל היה זה דיווח של הבינה המלאכותית.
למרות שב"ה, העם בריא ובמדד 'האושר העולמי' הוא נמצא במקום גבוה להפליא, על כתפי כלי התקשורת, לא פחות מאשר על הנהגת העם, רובצת החובה לקיום האמור בפרשה 'בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ'... אומר הספרי: [יבמות יג] לא תעשו אגודות אגודות, אלא, היו כולכם אגודה אחת. וכן אומר הנביא עמוס הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ' [ט].
כלי התקשורת מהווים כיום כלי אדיר לעשיית הישר והטוב, למציאה ודיבור על המחבר והמאחד בעם שהוא רב על השנוי במחלוקת. אך יש בכוחם גם יש להיות כלי משחית, המפריד, המפלג, והממיט אסון על העם, גם בשל המרוץ והתחרות אחר קוריוזים וגם בשל הסטייה החדה מהטוב והישר כדי להוביל אג'נדה מוכתבת על ידי כאלה שזקנותם, למרבה הצער, מביישת את בחרותם.
לדוגמה, היחס ללוחמים המוסרים נפשם על קידוש ה'. זה ודאי כואב לכל מי שלב בקרבו, אך יש עם כל העצב לרומם את העם כדרכו של בעל ה'כלי יקר', רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, האומר: אומות העולם מצטערים כדין על דבר אבד אשר הולך ולא ישוב, אבל אתה, עם ישראל, לא כן. כי בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה וכל סגולת מלכים היינו דבר שמכניסים לאוצר, כך הקדוש ברוך הוא מכניס לאוצר נפשות הצדיקים הטהורות ואינו דבר האבד ולמה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק הערב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא תרומותיו בעולם הנצחי.
עם זאת, דומני שהנביא ישעיה מתייחס גם לקבוצה נוספת. קבוצת 'מצות אנשים מלומדה'. אומר הנביא: 'וַיֹּאמֶר אֲ-דֹנָי, יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי--וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי, מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן, הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה- הַפְלֵא וָפֶלֶא; וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו, וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר'.
לולא דמסתפינא, כאז כן עתה, נראה שהנביא מתריע גם מפני קבוצת 'מצות אנשים מלומדה'. קבוצה הממשיכה בארץ-ישראל את חיי הגלות, תוך התעלמות מהמציאות החדשה של שיבת עם ישראל לארצו אחר אלפיים שנות גלות, תוך התעלמות מהמצות התלויות בארץ במובנם הרחב, כמו דיני מלחמה שנאמרו בפרשת עקב, שקראנו בשבת שעברה.
'כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם'... וּנְתָנָם ה' אלוקיך לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם'...' וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אלוקיך כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה'. הקב"ה נותן לעם ישראל השב לארצו ולמולדתו כח להקים צבא ולהילחם באויביו. צה"ל הוא כח כוחו של בורא עולם, ועליו לעשות חיל. זהו חלק ממצוות התלויות בארץ.
מספרים על ילד שנהג לאחר איחור כרוני לתפילה. אמר לו אביו: אם זה היה סרט, גם היית מאחר? ענה לו הבן: אני לא הולך לאותו סרט שלש פעמים ביום... אביו השיב לו בסטירת לחי, סטירה שלא במקומה. התשובה במקומה היא שהתפילה אכן נאמרת בעקביות באותן מלים שתקנו אנשי הכנסת הגדולה. אך התוכן והכוונה מהווים סרט חדש בכל יום ויום, בכל תפילה ותפילה, ואל לו לבן להתפלל כ'מצות אנשים מלומדה'.
דומה כי אותה קבוצה נשארה באותו סרט, סרט הגלות הארוכה, מבלי להטמיע שאנו ב"ה אחרי אלפי שנות גלות בסרט חדש, סרט מדהים של גאולת עם ישראל השב לארצו , לעצמיותו, עם הרבה מצוות שבגולה היו תיאורטיות ובארץ ישראל בשעה טובה היו הלכה למעשה.
כמובן שיש רשימת מצוות התלויות בארץ שזכו לעדנה עם שובנו לארץ ישראל. לקח זמן עד שאלה חדרו וכעוף החול, כעם ישראל, קמו לתחיה.
סיפר לי אמו"ר, ר' אשר וסרטייל ע"ה שבישיבת פולדה שבגרמניה בתרצ"ה למדו עם הרב ברוך קונשטט זצ"ל, לימים ראש ישיבת קול-תורה, 'מצוות התלויות בארץ' כהכנה לעליה ארצה, וזאת מתוך הספר 'שערי צדק' שכתב בעל ה'חיי אדם', רבי אברהם דנציג, הכותב בהקדמתו שתי סיבות לכתיבת הספר. האחת, כיוון שבמהלך הלימוד עשה לכל דין ודין כללים כמנהגו בספרו 'חיי אדם'.
ושנית, כי נפילת הבתים שארעה בתקס"ד, 1803, בעירו, נדר הוא נדר גדול, שכאשר יזכה להשיא את בניו ובנותיו, ויהיה ביכולתו, אזי הוא יעלה לעיר הקודש, לירושלים ת"ו, להיות שם כל ימי חייו ולעבוד שם את ה'.
והוסיף: 'אם יכנוס אדם לחצר המלך ולא ידע מנהגו, וודאי שמתחייב בנפשו, כל שכן הרוצה לגור בארץ הקודש ולא בקי בכל הדינים הנוהגים שם, דמו בראשו. ועליו נאמר מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי' [ישעיהו א,יב]. לזה ליקטתי כל הדיניםהשייכים לזה וקראתי 'שערי צדק' על שם ירושלים הנקראת צדק.
לו זכינו, ודאי היה מוסיף כרך נוסף למצוות התלויות בארץ, כהלכות צבא, או מצוות צדקה שבפרשה, בה אומר הספרי שעניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ, או המצווה שבפרשה לתת ללוי דווקא בארץ ישראל, אם אין לך מעשר ראשון לתת לו, תן לו מעשר עני, ולא, הזמינהו על שלמיך [רש"י]. או איסור הסגת גבול, ועוד הלכות רבות שזכינו שהתחדשו לנו בארץ ישראל בעת הזאת. בעז"ה ישובו כל הקבוצות יותר ויותר לעצמם ואל עצמיותם, עצמיות לה זוכים אנו בדורנו בארצנו.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל