יאיר לפיד ובני גנץ, שני מנהיגי האופוזיציה השוקעים, שיכולים כבר להריח את אימת אחוז החסימה, מחפשים מפלט, כל מפלט שהוא. האחד מנסה את מזלו בהקצנה שמאלה, השני בוחן אפשרות לשבור ימינה. שניהם, איך לומר בעדינות, לא ממש מחוברים למציאות.
כשהוא מנסה לאתגר את ראש הממשלה, הציע לו לפיד 'רשת ביטחון' להעביר עסקת חטופים. אצל לפיד כבר למדנו מזמן שאין שום משמעות למילים, גם הפעם, למרות שזה נשמע ממש מפתה וממשי, מדובר בהצעה שהיא כלום בעצם.
נסביר: המושג 'רשת ביטחון' מתייחס למצב בו קיימת קואליציה של פחות משישים ואחד חברי כנסת, ואז מגיעה מפלגת אופוזיציה ומוכנה בהתאם לאי אלו נסיבות או דיבידנדים, להבטיח תמיכה והישרדות לקואליציה. לפיד לא מציע דבר כזה, הוא לא מציע הגנה על הקואליציה או גב לנתניהו. הוא מציע 'רשת ביטחון' דמיונית לצורך הצבעה אחת בלבד - אם תיערך הצבעה על החזרת חטופים, משהו שהוא בלאו הכי לעולם לא יתנגד לו. אין לרשת הביטחון שלו שום משמעות, אפילו לא אוויר, סתם מילים ריקות מתוכן.
הביזיון כמובן איננו לפיד, שכבר מזמן לא מייחס שום ערך למה שיוצא לו מהפה או מהמקלדת, אלא כלי תקשורת ועיתונאים שמהדהדים את דבריו בחשיבות. כביכול יש כאן הצעה של ממש לנתניהו להשליך את בן גביר וסמוטריץ' אם יתנגדו לעסקה ולקבל יציבות פוליטית באדיבות לפיד. זה כמובן קשקוש, ובלאו הכי לא יגיע לידי מבחן, משום שנתניהו מודל 2025 לא ישאיר לעצמו אף אופוזיציה אידיאולוגית מימין, לקח מר שנלמד באדיבות נפתלי בנט.
כאילו לא די בליצן אחד השבוע, הגיע הערב בני גנץ, ממרומי ארבעת המנדטים ומטה שצופים לו הסקרים, ומחפש גאולה בממשלה - מתוך הבנה שרוב מצביעיו אינם מחסידי יאיר גולן ושות', הם אולי לא אוהבים מאוד את הממשלה הנוכחית, אבל הם חושבים שבזמן מלחמה יש ערך לאחדות לאומית. לא לחינם תהליך ההתרסקות שלו החל עם נטישתו את הממשלה. עד כאן, גנץ דווקא מבין את העניין.
ואז הוא עלה לבימת מסיבת העיתונאים והתחיל לחרטט: אחרי כל המלל הנמלץ על עסקת חטופים אפשרית וקריאה נואשת ללפיד ואיווט, הוא החל להציב סדרה של תנאים - לקצוב מועד לבחירות, להכריח את נתניהו להסתכסך עם כל שותפיו הטבעיים, המפלגות הדתיות והחרדיות יחדיו, וכמובן, לבצע עסקה בכל מחיר, להפסיק את המלחמה ולהעביר חוק גיוס כושל בכפייה.
במילים אחרות: גנץ, במצבו הפוליטי הלא כל כך מזהיר, אולי מתוך תמימות וחוסר הבנה פוליטיים, אולי מתוך ניסיון להמציא את עצמו מחדש, אולי סתם מתוך געגועים למיקרופון, מציע לנתניהו עסקת כניעה, לא מול חמאס, מול האופוזיציה. נתניהו יעשה כל מה שהאופוזיציה דורשת, וכבונוס גם יריב עם כל חבריו לקואליציה, ואז הוא יקבל כמתנה עוד כמה חודשים עד לבחירות מוסכמות. גם אם נתניהו היה תמים וחסר הבנה פוליטית כמו גנץ, ספק אם הוא היה מסכים אפילו לשקול פיתוי מפוקפק כל כך.
קשה גם להבין בשם מי גנץ מדבר, עם כל ההערכה לשבעת המנדטים שיש לו, הם לא יספיקו לחפות על פרישה של סמוטריץ', בן גביר וגם ש"ס, ולזה לא יספיק גם צירוף של איווט, שלא נראה שהוא באירוע בכלל. הרעיון של לעמוד ולדבר בשם אחרים בלי לקבל את הסכמתם, הופך את האירוע לביזארי אפילו יותר משהיה.
בשורה התחתונה: לא נראה שנתניהו נזקק לחיזוקים כדי לדעת שאין לו שותפויות לחפש מחוץ לגוש האמוני, ובכל זאת, אירועי השבוע האחרון בוודאי חיזקו את המסר. אם ראש הממשלה חפץ בהמשך דרכו הפוליטית, הוא צריך להפנות את מבטו אך ורק ימינה.