בשבועות האחרונים יותר ויותר יוצא לי לשמוע מפניות ושיחות אישיות על הורים מבתים דתיים שמתמודדים עם מרד נעורים של המתבגרים שלהם שמשאיר אותם ברוב המקרים חסרי אונים וכלים מעשיים בכדי לדעת איך להתמודד עם ה'צונאמי' החינוכי הזה:
נער מתבגר שלא הולך לתפילה זה משהו אחד, אבל נער שכבר מעשן בחדר שלו בשבת לפני אחיו הקטן זה משהו אחר לגמרי ובעל השלכות מרחיקות לכת.
בין מגוון הפונים שבה את ליבי במיוחד מכתבו של אב שמחזיק בתפקיד רבני בכיר ושיתף אותי כמובן בעילום שם, מההתמודדות שהייתה לו ולאשתו בחופשה המשפחתית ליד הכנרת. נדמה לי שקשה שלא להזדהות עם הדברים הנוקבים והכל כך נוגעים שכתב
קצת ארוך, אבל שווה כל מילה. באחריות!:
"הלב שלי על טורבו וחשבתי לכתוב לך. אשתי הפצירה בי שבמידה ואני הולך על זה, שלא אחתום בשמי כי היא לא אוהבת לכבס את הכביסה בחוץ:
יצאנו כל המשפחה הגרעינית לחופשה באכסניה שנמצאת קרוב מאוד לכינרת.
אני משמש כרב קהילה ומתמודד בין היתר כל היום עם שאלות ובקשות בענייני חינוך שקשורים לקהילה שלי:
אמהות מגיעות אליי באופן קבוע בכדי לקבל עצות בנוגע לבחירת האולפנה המתאימה לילדות שלהם.
אבות מתייעצים איתי בנוגע לישיבות תיכוניות לילדים שלהם וכן לגבי ישיבות הסדר וכמובן יש את השאלות החינוכיות הרגילות של ילדים שיצאו מדרך הישר והתחילו לעשן, פריסינג, חוף דוגית, קעקועים, חברויות שהלכו רחוק מידי...באמת ראיתי כבר הכול.
ואז הבן שלי השלישי שהוא עולה לכיתה ט' (יש לנו ברוך ה' שבעה ילדים ) שמתי לב שהוא לאט לאט שקוע יותר ויותר עם החברים שלו בכל מיני עניינים רק לא באלו שקשורים לישיבה התיכונית שלו.
זה התחיל מזה שהוא 'נפל' על מחנך שאין ספק שהוא נשמה טובה ובעל כוונות נהדרות, רק שהוא חושב שהחינוך הסובייטי מתאים כאן לארץ:
הבן שלי היה מאחר לתפילה? קיבל עונש להעתיק פסוקי דזמרה.
היה מפריע בגמרא? קיבל עונש להעתיק את העמוד...
השתגעתי. אשתי באה אליי ודרשה ממני ללכת למחנך הזה ולהגיד לו שהוא הורס לנו את הילד.
אתה באמת נותן לילד להעתיק חלק מהגמרא? למה? אתה חושב שככה תוכל להאהיב אותה עליו?
אבל הורדתי אותה מהרעיון הזה. אמרתי לה שאני מכבד אותו ושהוא צריך לקבל את התחושה שאנחנו סומכים עליו למרות שבמחילה...עם כל יום שעבר הבנתי שאני ממש לא.
ואז הילד שלנו לאט לאט הפסיק להגיע לישיבה התיכונית ובכל פעם מצא תירוצים להישאר בבית או לנסוע עם החבר'ה שלו בטרמפים לכל מיני מקומות.
יום אחד אני נוסע למכללה שאני מלמד בה ופתאום אני קולט בטרמפיאדה של היישוב את הילד שלי וחבר שלו מעשנים...
הרגשתי דקירה בלב.
מה? כאילו באמת יכול להיות שהרגע ראיתי את הילד שלי, שלי....מעשן? ועוד בטרמפיאדה כשהוא יודע שאבא שלו הוא רב הישוב ועוד בשעה שהוא בכלל אמור להיות בבית הספר?
אלא שלמזלי, הייתי באותו זמן במכונית עם אחד מהחברים הטובים שלי, איש מדהים שהקים בית ספר לנוער בסיכון, בוגר סיירת מטכ"ל ואחד שתוך רגע קולט עניין.
הוא אמר לי: "תקשיב מה אתה עושה עכשיו? אם תצרח עליו זה יעזור? לא...זה לא. זה רק יגרום לכם לנתק! זה הכול. אתה עלול להפסיד את הילד שלך.
אתה עכשיו עוצר לידו בטרמפיאדה ושואל אותו לאן הוא רוצה לנסוע ואם הוא רעב? שמעתי אותי?
שתי שאלות שאם תסמוך עליי תראה שהם יצילו לך את הקשר עם הילד שלך וכן יצילו את הילד שלך. מאוד פשוט".
הרגשתי כל כך מבולבל ונבוך אבל ידעתי שאני יכול לסמוך עליו.
אז זה בדיוק מה שעשיתי...
התקרבתי עם המכונית לטרמפיאדה. איך שהחבר שלו ראה אותי הוא סימן לילד שלי שהחליף צבעים מרוב מבוכה...הוא לא ידע מה לעשות...
שאלתי אותו בחיוך: "לאן אתה צריך?".
הוא לא ידע כל כך מה לענות לי...המשכתי:
"עזוב רגע...בוא איתי, אני אקנה לך המבורגר...אתה רעב?".
עכשיו הוא היה ממש נבוך. הוא לא הבין מה עובר עליי? לא רק שאני לא שואג עליו על הבושות שהוא עושה לי...והוא יודע שהוא עושה לי אלא שאני גם שואל אותו אם הוא רוצה לאכול המבורגר?
הוא הסתכל עליי ואז על החבר שלי שהיה איתי במכונית ואז שוב עליי ואמר לי בחשש: "תגיד אבא, הכול בסדר?"
"כן, בטח...כאילו ברור שהייתי שמח לראות אותך בישיבה, אבל אם אתה כבר כאן, אז מה, לא נעשה איזה משהו ביחד?".
חבר שלו הסתכל עליו במבט של....ב'אונה אח שלי, אבא שלך היצור הזה הוא בעצם חתיכת תותח! הלוואי שגם ההורים שלי היו ככה...
אז ישבתי עם הבן שלי ואכלנו המבורגר ושאלתי אותו איך הולך לו בישיבה (כן, הבנתי...לא משהו...) ומה הוא מתכנן לעשות בהמשך (טוב, הוא לא ממש סגור על זה, אבל נראה לו משהו עם חיות...).
וככה סיימנו את הארוחה ובמקום לצרוח עליו ולאבד אותו, הצלחתי לשחרר את הכעס והתסכול והרווחתי איתו עוד זמן איכות.
הזמן עבר, הילד שלי לאט לאט נשר מהישיבה ואני לא ידעתי מה לעשות.
אתם מבינים, כל עוד המורכבויות החינוכיות מגיעות מאנשים אחרים אני אלוף....ברגע שזה נוגע אליי זה כבר נשמע ונראה אחרת לגמרי.
הרגשתי איך שאלוהים נותן לי ניסיונות על ניסיונות. כאילו ברור שיש עוד ניסיונות גדולים ומשמעותיים יותר. באמת. אבל בכל פעם שהייתי אמור להעביר דרשה לקהילה ולדבר איתם על כל מיני סוגיות חינוכיות בהתאם לפרשת השבוע, הרגשתי שהפה שלי בוער וממש עוד מעט מישהו מהקהילה יקום ויצעק לי:
"במחילה כבוד הרב, אבל מה אתה בכלל מעז לתת לי עצות בחינוך שכולנו יודעים שהילד שלך עשה לעצמו לפני שבוע קעקוע....לפני חודש פירסינג והוא קבוע מצוייד בחבילת סיגריות ככה שעוד ילדים בישוב זוכים ממנו לכל ה'טוב' הזה".
יום אחד ניגשה אלינו איזו 'נשמה טובה' ואמרה לנו: "תקשיבו, אם אתם רוצים שהוא ככה, קצת 'ינוח' במקום אחר, יש לבן דודי דירה ריקה, חצי שעה נסיעה מכאן, אתם לא תצטרכו לשלם על כלום חוץ מאשר על חשמל ומים".
הסתכלתי עליו ועל אשתי שהסתכלה עליי ואז עליו ושאלנו אותו: "מה הכוונה 'ינוח' קצת?".
הוא הסביר: "אתם יודעים...ינוח...במקום להתנהג כמו שהוא מתנהג כאן בישוב, יעשה לך בושות ופדיחות וישפיע על החינוך של הילדים הקטנים שלכם, שיהיה קצת במקום אחר עד שהוא יחשב מסלול מחדש...".
הסתכלתי עליו ואמרתי לו: "אני מודה לך באמת על הרצון הטוב, אבל המקום היחיד שהבן שלנו 'ינוח' זה החדר שלו בבית שלנו ולא בשום מקום אחר. ולגבי הבושות שהוא עושה לי בתור רב קהילה? אני אגיד לך עוד משהו...גם אם מחר ייגידו מטעם וועד הישוב ויגידו לי שאני כבר לא תואם את הציפיות שלהם לגבי תפקיד רב היישוב...אני לא אחשוב פעמיים ואפנה את מקומי.
הילד שלי חשוב לי. לנו. הרבה יותר".
הנשמה הטובה הסתכלה עליי במבט של חמלה ובוז והפטירה לעברי: "מה שתגיד...".
הימים הלכו ונכנסו קצת לרוטינה: הילד שלי התהנג כמו שהוא התנהג, אני שמעתי מידי פעם כל מיני לחשושים ואשתי, שגם העבירה שיעורים ביישוב, קלטה גם מבטים וככה המשכנו לחיות.
אז היום כאמור היינו בחופשה מאתמול כל המשפחה הגרעינית. כשהגיע האוכל הילד שלי הגיע לכמה דקות, אכל מהר והמשיך הלאה. ההתנהגות שלו פשוט פוצצה אותי, אבל החלטתי כאמור לשחרר...
כשהוא הלך, הלכתי אחריו ושאלתי אותו: "תגיד, מה אתה שומע באוזניות שלך?"
הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו וענה לי: "עומר אדם".
חשבתי לי בלב...עומר אדם? לא נראה לי שאני יודע שיר אחד שלו. שורה. אולי קצת את השיר ההוא...'כמו שני משוגעים'...מעבר לזה באמת שלא....
באותו רגע הרגשתי שאני צריך לקבל החלטה: או להגיד לו יפה, שיהיה לו בהצלחה ולחזור אל עבר שאר המשפחה שדווקא הייתה באמצע דיון מעניין
או שאני מתחיל להסתקרן ולהראות לו שאני איתו. ממש נכנס כל כולי למהלך של 'באשר הוא שם'.
"מה השיר שאתה הכי אוהב?". התחלתי להתקרב אליו
הוא הסתכל עליי, מנסה להבין את המהלך שלי. אם מדובר כאן באיזו מתיחה...ומה בדיוק הסרט שלי עכשיו שבמקום לשבת ולדבר עם האחים שלי על דברים שבאמת מעניינים רבנים אני שואל אותו איזה קליף של עומר אדם הוא הכי אוהב...ואז הוא ענה לי:
"מלכת הדור".
"ואלה" אמרתי. "יפה מאוד...".
ואז פתחתי בטלפון שלי את המילים והתחלתי לנסות ולהבין ביחד איתו את המשמעות שלהם. ואז עברנו לשיר הבא. והנה אני נותן לו חיבוק. והנה בפעם הראשונה הוא צוחק. והגענו לשיר השלישי. ובסופו של דבר היינו, רק אני והוא, כמו שני משוגעים מעל שעה של שיחה ומפגש אמיתי בן אב לבנו..
בסופו של דבר קמנו לחזור לחדר ואז הילד שלי הסתכל אליי בלבן של העיניים ואמר לי:
"אבא, רציתי להגיד לך תודה..."
"על מה?" שיחקתי אותה
"על זה שלמרות הדרך שלי, אתה רואה אותי ואוהב אותי ונמצא שם בשבילי, לא משנה מה....".
ניגשתי אליו...נתתי לו חיבוק וברכתי אותו בברכת כהנים:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
ואז נתתי לו נשיקה ישר על הפירסינג. מה יהיה איתו בהמשך? לא יודע. אשתי ואני מתפללים בכל יום, שלוש פעמים ביום. הלוואי שיהיה מאושר וירגיש הוא מממש את עצמו בכל דרך שלא תהיה.
ממילא בחינוך, כך שמעתי פעם, אנחנו אמונים על ההשתדלות. התוצאות? זה כבר כמו שאומרים: התפילות והדמעות של הסבתא".