121 שנים לעליית הראי"ה קוק לארץ ישראל בכ"ח באייר התרס"ד, 106 שנים לעלייתו לירושלים בג' באלול התרע"ט, 90 שנה לעלייתו לשמים בג' באלול התרצ"ה.
יותר מכל אדם לפניו ואחריו, הראי"ה האיר לכלל ישראל ולעולם כולו את אורות התחיה של תורת ארץ ישראל, אחרי אלפי שנים שבהן שלטה גלות בבל וכל ענפיה בלימוד התורה ובקיומה בחיי היהודים ששרדו בכל הגלויות בניסי ניסים.
עצם הרעיון, שיש 'תורת ארץ ישראל' צריך להיות ברור לכל לומד תורה, כי הוא מפורש בדברי חז"ל (בראשית-רבה ט"ז, ד): "וזהב הארץ ההיא טוב" - "מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל", אבל הראי"ה האיר את הרעיון באור גדול מתוך נשמתו העולה במעלות התורה (אורות התורה י"ג):
כל מה שהוא שגור ביחס של תורת חוץ לארץ במובן הפרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם. אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הנם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה, "עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו". גם אותו העילוי שמן הפרט להכלל, על כל מרחב התורה ביחוד על מרחב הרעיונות של אמונה ויראת שמים באמת, גם זה עצמו הוא חדוש נשגב ונעלה של תורת ארץ ישראל.
בהמשך דבריו (שם) כתב הראי"ה גם דברים לא קלים על תלמידי חכמים בארץ ישראל שרוצים להישאר בתורת 'הגלויות' שהאירה את מחשכי הגלויות (סנהדרין כד א), ואינם מוכנים להתרומם ולהיפתח לאור של תורת ארץ ישראל:
על כן רק בארץ ישראל מוכנים הם תלמידי חכמים, אם ירצו להשתמש ביתרונם, ולהכין עצמם למה שהם מוכנים, בפיתוח הגון, לבא אל עמקי תורה מלמעלה למטה, מן הכללים אל הפרטים. השכל הכללי, המואר בקדושה פנימית, מאוירא דארץ ישראל, הוא מקיף ועומד למעלה מכל הגבלות ענינים. הוא משקיף בסקירה כוללת, ומנושאה באור חכמת אמת, על אור התורה האהבה והיראה, האגדה וההלכה, החכמה והמעשה, והענינים יונקים זה מזה ביניקה רעננה. ודוקא מפני שתלמידי חכמים שבארץ ישראל הנם מוכנים אל זאת המעלה הנישאה, על כן כל זמן שהם אינם מכירים את מעלתם הרוממה, ואינם עולים אליה, וחפצים להיות מתנהגים בארחות דרישת התורה רק בדרך הראויה לבני חוץ לארץ, הנם נעשים מתנוונים וירודים, חלשים ולקויים בגוף ובנפש.
ולא די שאין יתרונם הנעלה מתגלה, אלא שנדמה עוד שתלמידי חכמים שבחוץ לארץ יהיו עולים עליהם בחריצות ובפלפול. וכל זה מפני שלא באו עדיין לידי הכרת עצמם, ואינם משתמשים בדרך למודם באותו היתרון הקדוש, שאדמת הקודש מסגלתם אליו.
כמה כואב הלב לקרוא גם כיום מפי מנהיג 'ליטאי' מזקני העדה החרדית, ש'עולם התורה חי בגלות בארץ הקודש', ונאבק על הישרדותו מול השלטונות שמנסים לפגוע בו כמו שקרה בגלויות, והוא מעודד את 'לומדי התורה' לעמוד על עולמם בכל כוחותיהם.
כואב לא פחות לקרוא על ראש ישיבה חרדי צעיר יותר, שטוען נגד מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, על ש'ערבב לאומיות עם הדת', כי עם ישראל בארץ ישראל אצלו זאת 'לאומיות חילונית וזרה', חס וחלילה.
אכן ההתנגדות החרדית התקיפה לכל 'האורות' שהביא הראי"ה לעולמנו עם הרצי"ה בנו אחריו, נובעת מתוך הדבקות ב'תורת הגלויות' גם בארץ ישראל, ומתוך הסירוב הנורא לראות ולהבין את חורבן הגלות בשואה, ואת יד ה' עלינו בקיבוץ גלויות המופלא, שלא היה מעולם כמותו, עם תקומת מדינת ישראל, מדינת קיבוץ גלויות, שחובת ההגנה עליה היא חובה קדושה המפורשת בתורת משה - "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט, טז) וברמב"ם (הלכות מלכים פרק ה', א-ב; ז', ד) ב'מלחמת מצוה', והיא אחד השיאים המופלאים של 'תורת ארץ ישראל'.