המעבר מכיתה חובה לכיתה א' נתפס לעיתים כצעד דרמטי, אך הפסיכולוגית הקלינית גילי דדון־רווה ממערך בריאות הנפש של "מאוחדת" מבקשת להרגיע.
לדבריה, "מדובר במעבר נורמטיבי רגיל וצפוי. הילדים יודעים מזמן שהם עומדים לעבור לכיתה א' ולא צריכים הכנה מיוחדת. אם הבעיות יבואו - נתמודד איתן, אבל יש הרבה סיכוי שהמעבר יהיה בסדר".
עם זאת, היא מבהירה: "כשאני אומרת שהמעבר יעבור בסדר, אין הכוונה שלא יהיו קשיים. אלא שהקשר שלנו עם הילדים, ההיכרות שלנו איתם והכלים שיש לנו כהורים - מאפשרים להתמודד".
דדון־רווה מסבירה כי עולמם של הילדים בגיל זה ממוקד בפרטים הקטנים של היומיום: "הם יהיו עסוקים בשאלה אם ימצאו את השירותים בהפסקה או אם יספיקו להוציא את המפית, הרבה יותר מאשר בכמה ילדים יש בכיתה או היכן הם יושבים".
לדבריה, חשוב שהורים לא יצפו שילדם "יהפוך פתאום למבוגר אחראי" רק בגלל שעבר לכיתה א'. "מי שלא היה כזה קודם לכן - לא ישתנה באחת. הציפיות צריכות להיות מותאמות לילד שלנו, לא לילד של השכן".
דדון־רווה מכירה בכך שעבור ילדים ביישנים במיוחד, גודלו של בית הספר עשוי להקשות. "חשוב להיות שם עבורם. לא להאשים את הילד ולא לתקוף את המורה, אלא לעזור לו להסתכל על המרחב ולהבין שיעבור זמן עד שיתרגל".
לדבריה, יש לשדר לילד מסר ברור: "אתה בסדר". את נוכחות ההורה לצדו ניתן להציג כחיזוק - "כמשהו שהילד שלנו מקבל, ואולי אחרים היו רוצים לקבל מהוריהם".
"אם הגענו עד פסח והילד עדיין בוכה ולא רוצה ללכת לבית הספר - ברור שמשהו לא תקין", אומרת דדון־רווה. לדבריה, המדד הוא זמן ועוצמה: "שבועיים־שלושה אחרי החגים מצופה שילד כבר ימצא את מקומו החברתי והמורה. אם התפקוד נפגע לאורך זמן - זה סימן שצריך לעצור ולבקש סיוע".
היא מזכירה כי ילדים אינם תמיד מבטאים במילים את הקושי שלהם. "הם מדברים דרך התפקוד - יבכו, ישנו הרבה, אולי יחזרו להרטיב, יתעצבנו או יכעסו. במצבים כאלה חשוב לומר להם שאנחנו מבינים שקשה, לדבר על זה ולנסות למצוא פתרון".
לבסוף מדגישה דדון־רווה כי גם לצוות בית הספר יש חלק חשוב: "המורים צריכים להיות רגישים לצרכים של הילדים, להקשיב להורים שמספרים על קושי. ההורים לא תמיד באים להתערב בעבודה, אלא כי לילד קשה - וצריך להקשיב גם להם וגם לילדים".