בראיון מטלטל, טלי ברכה מהשומרון מספרת על הנס של בנה בשמחת תורה הראשון והאסון בשמחת תורה השני, על ההתמודדות הבלתי אפשרית ועל הכוחות שהיא שואבת מעמותת "אמא לביאה" ומהשליחות החינוכית. "אנחנו רואים את הגאולה מתקרבת, ונשים ניצבות כמנהיגות".

בתוך מציאות חייה של טלי ברכה, שמחת תורה הפך מיום של שמחה עילאית למועד המגלם בתוכו את הנס והאסון, את הפציעה והשכול. המסע הכפול והכואב שלה החל בבוקר השבעה באוקטובר, אך היא עדיין לא ידעה זאת בזמן אמת.

בנה, ינון, לוחם הנדסה קרבית המפעיל D9, היה באותו זמן בבסיס בעוטף עזה. "אני לא דאגתי בכלל. הייתי בשמחת תורה נטו", היא משחזרת. רק מאוחר יותר התבררו ממדי הנס. "מסתבר שהם היו בבסיס והייתה אזעקה בשש בבוקר. הכניסו אותם מיד מיד למיגונית עם הנשק. והייתה חדירה של מחבלים. בנס גדול, המחבלים דילגו על המיגונית שלהם. הם רצו לצאת להילחם אבל הקצין שהיה במקום עצר אותם וטוב שכך. אחרת הם לא היו שורדים".

מאותו יום, ינון נכנס לשמונה חודשים של לחימה אינטנסיבית ברפיח, בחאן יונס ובג'באליה. הוא עסק בהריסת מבנים ובפינוי גופות, מראות קשים שנצרבו בנפשו. "יש דברים שהוא לא מדבר עליהם", אומרת טלי. "לאחר שמונה חודשים של לחימה, ינון והקצין שלו ספגו טיל נ"ט".

היא קיבלה את השיחה הקשה מבעלה כשהייתה בדרכה הביתה מהגן אותו היא מנהלת באבני חפץ. "הוא אמר לי, 'תקשיבי, טלי, ינון נפצע'. ואני ישר שאלתי 'מה קרה?'". רגעים של חוסר ודאות וחרדה חלפו, עד שהטלפון צלצל שוב. על הקו היה ינון עצמו. "אמא, אל תדאגי, אני יכול לדבר ואני בסדר". המשפחה טסה לבית החולים סורוקה שם התברר היקף הפגיעה. "קיבלנו אבחנה של של רסיסים ברגל שמאל, כל הרגל מלאה רסיסים, וגם באזור האגן. יש רסיסים שנשארים בגוף, שהם העדיפו לא לנתח, כדי שלא לגעת בעצב".

היא מספרת על המסע הארוך לשיקום בנה שעבר דרך אשפוז ממושך ומשם לשיקום בבית לוינשטיין. בזמן שהמשפחה התמודדה עם שיקומו של ינון, אחיה של טלי, הרב אבירם חריב ז"ל היה שם כדי לחזק ולתמוך. "אחי ליווה את הבן שלי, בשיחות, בחיזוקים, הוא כל כך דאג לכל אחד ואחד ולא פספס".

ואז, כשנה לאחר פרוץ המלחמה, בהושענא רבא, קיבלו טלי ומשפחתה מכה נוספת - אחיה, הרב חריב, נפל בקרב בלבנון. "קיבלנו את הידיעה בסוכה. אבא שלי לקח את הפיקוד. זה היה מזעזע, כי הצעקה שנתתי שם, אנשים לא הבינו מה אני אומרת". ברגע השבר הנורא הזה, בנה הפצוע היה זה שהתעשת ראשון. "הבן הפצוע שלי אמר, 'אמא, עכשיו אני בא איתך, אנחנו הולכים ביחד'. נסענו מהר לדולב והבן שלי נהג למרות הפציעה. לא הייתי מסוגלת".

מתוך השבר הכפול והעצום, טלי בוחרת בחיים, בשליחות ובאמונה. "אפשר בקלות ליפול לתוך עצבות. ליפול לתוך איזשהו מרה שחור שאומרת לנו, 'מה אנחנו צריכים את זה עכשיו?'. בחרתי לקחת את כוחות הנפש שיש לנו פנימה ולהסתכל מעבר לעצמי".

את השליחות הזו היא מיישמת מדי יום בגן הילדים שלה. "בגן שלי שמתי את תמונת אחי בכניסה לגן. אני רואה אותו כסמל של אדם שנתן את החיים שלו בשביל עם ישראל. לא סתם. כי יש לנו מטרה, ויש לנו תכלית לעולם הזה. להוציא את העם לנו מהצער לגאולה".