ומחר, כשאעבור בצומת ואנשים יחסמו את דרכי בכוח אלים - אנשים שמסרבים להתגייס הם ובניהם, או אנשים שכנגד המלחמה באויביהם, כדרך לשחרור יקירינו ויקיריהם. לא אצעק, ולא אמחה.
רק ארים את תמונתו של בני ההרוג, היפה. ואשאל, אם אני שבני נהרג כדי לחסוך מהם אלימות. ונשותיהם לא נאנסו בזכותו. ותינוקותיהם לא נשרפו בזכותו. וזקניהם לא נשחטו בזכותו.
האם ראוי שהם יפעילו אלימות נגדי ויעכבו אותי מלהגיע אל מחוז חפצי - אל שגרת יומי או לקברו של בני? האם זה מגיע לי?
כי לחסום אדם, כל אדם, מלהגיע אל ביתו זו אלימות. ולכפות דעה באמצעות שיבוש וחסימה זו אלימות. להשתמש בי, כנגד רצוני, ככלי לחץ על הממשלה זו אלימות.
וגם אם נניח שאתם צודקים וגם אם כוונתכם טובה הגיהינום שאתם מעבירים את כולנו, לא מגיע לנו.
והגיע הזמן שתכירו בעובדה שיש עוד דעה לגיטימית לא פחות משלכם ושמיליוני חיילים ואזרחים עומדים מאחוריה בניגוד לדעתכם.
ואבוי לראש הממשלה שינהל מדינה ומדיניות בכניעה לאיומים ושיבושים.
אימרו. הפגינו. שכנעו. לא בכוח. לא באלימות. כי אין לנו עם אחר וכולנו אחים.