יש צדק היסטורי שמחכה 77 שנים להיאמר. יש אמת שנקברה תחת "התותח הקדוש".
ויש איש שזיכרונו דורש תיקון, איש שלא קיבל את מקומו הראוי בדפי ההיסטוריה, והערב, ג' אלול, הוא יום השנה לפטירתו.
אליהו לנקין - הקצין שהוסגר לבריטים ע"י ההגנה בתקופת הסזון. שברח מהבריטים באריתריאה, שארגן בצרפת את המבצע הלוגיסטי המורכב ביותר של האצ"ל, שהביא 5,000 רובים, 450 מקלעים וארבעה מיליון כדורים למדינה שנלחמה על חייה. בט"ו סיוון תש"ח (22 ביוני 1948), כשהתותח כוון אליו, לנקין עמד על גשר הפיקוד של אוניית אלטלנה.
900 עולים מאחוריו, ניצולי שואה שבאו להילחם. ונשק חיוני למדינה הצעירה בבטן האונייה. בזמן שנפתחת לכיוונם אש יהודית, לנקין בוחר בגבורה עילאית, מבליג ומעלה את האלטלנה על שרטון כדי להוכיח שאין כאן ניסיון הפיכה. אבל מישהו בחוף מחליט שדווקא עכשיו צריך ללמד את "הפורשים" לקח. והלקח? הלקח שלימדו אותנו 77 שנים הוא שהתותח שירה "מנע מלחמת אחים".
איזו הנדסת תודעה. מלחמת האחים נמנעה למרות התותח, לא בגללו. נמנעה כי לנקין ובגין בוחרים שלא להשיב אש. כי בגין זעק: "אל תרימו יד על אח!" כי אנשי האצ"ל בלעו את הזעם והדם.
היום, כש"התותח הקדוש" עדיין מוצב בקורס לפיקוד ומטה, כאילו הוא גיבור הסיפור, אני חושב על לנקין שמנע מלחמת אחים והפך להערת שוליים למול התותח הטמא. בימים אלה אנחנו פועלים במשרד המורשת להוציא את האלטלנה מהמים. לא כדי לפתוח פצעים, אלא כדי לסגור אותם נכון.
להעביר את התותח למרכז בגין, ולספר את הסיפור האמיתי: איך מנעו מלחמת אחים? בריסון. בוויתור. בכאב שנבלע. לא ע"י התותח, כי אם ע"י אלה שהבליגו ושילמו מחירים כואבים. ע"י התותחים האמיתיים, האנושיים.
אליהו לנקין ז"ל - איש שהביא נשק למדינה וסירב להשתמש בו נגד אחיו. זוהי הגבורה שצריך ללמד בפו"מ. זהו הלקח שצריך לחרוט על התותח. יהי זכרו מבורך, וסיפורו - מתוקן.