רוב הישראלים, ובוודאי רוב האמריקנים, אינם מבינים את חמאס. קל לדמיין אותו כעוד ארגון טרור איסלאמיסטי קנאי, אך בפועל מדובר בגוף היברידי שמגדיר את עצמו מחדש ללא הרף, בהתאם ליעד אסטרטגי אחד שלא השתנה מעולם: השמדת מדינת ישראל.
חמאס אינו רק תנועה צבאית, אלא ישות פוליטית, חברתית ודתית, שמשתנה תדיר לפי הצרכים של אותו מאבק מתמשך. הוא מסוגל ללבוש צורה אחרת בכל פעם - אגודת צדקה, תנועה עממית, ארגון טרור או ישות מדינתית - מבלי לוותר על ליבת מטרתו.
המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר שינתה את המציאות האזורית ואת תפיסת חמאס את עצמו. מנהיגי הארגון הבינו עוד קודם לרגע בו החליטו לפתוח במלחמה כי מה שהיה - לא יהיה עוד. וידעו כי אין להם כל קושי להחליף שוב זהות ולשנות מבנה. להפך, רבים ממנהיגי חמאס הנותרים רואים בהזדמנות הזו הקלה: המעבר משלטון ישיר בעזה, שכלל אחריות כבדה למים, חשמל, ביוב וכלכלה לאוכלוסיה הפלסטינית - הפך לנטל מכביד - חזרה לצורה ארגונית או מחתרתית תהיה משחררת וחופשית והארגון יוכל לשוב ולהתמקד במאמצים המתגמלים והקלים יותר מבחינתו לחימה והתעצמות .
בפני ישראל והעולם עומדת כעת מציאות ברורה: חמאס לא ייעלם מעזה מרצונו הטוב. עשרות אלפי אנשיו, יחד עם התמיכה העממית הרחבה שיש לארגון ברצועה, מבטיחים את הישרדותו. בכל מציאות שאינה ניצחון צבאי ישראלי מוחץ או הגירת כל תושבי עזה לחו"ל.
לנוכח זאת, מתגבשת "המזימה החדשה": ניסיון להלבין את חמאס באמצעות שילובו מחדש במנגנוני אש"ף או במסגרות של "ממשלת טכנוקרטים". פרסומים שונים, כולל דיווחים ב"אלערביה" ובמעריב מהעת האחרונה, מאשרים כי אבו מאזן ואנשיו מקיימים דיונים מתקדמים ברמאללה על קבלתו של חמאס לאש"ף - בתנאים שונים שנועדו לכסות את המהלך כלפי חוץ.
התנאים שפורסמו מלמדים על תמרון מתוחכם: הכרה במדינה פלסטינית בגבולות 1967, הדגשה ש"התנגדות עממית" היא הדרך הנוכחית אך לא הבלעדית, מחויבות לאש"ף כארגון הלגיטימי הבלעדי, ודבקות במשפט הבין־לאומי. תנאים אלו אינם מבטלים את חמאס כמובן אלא מלבינים אותו ומעניקים לו מסלול מוסדר לחזור למשחק הפוליטי. השאלה האמיתית היא רק באיזו תצורה יופיע: מפלגה בשם אחר ברשות הפלסטינית, קבוצת כוח בעזה, או ארגון שממשיך להתקיים בפרופיל נמוך, תחת מסך עשן מדיני.
כך או אחרת בפועל, מהלך כזה יהווה הצלחה אסטרטגית של חמאס ויסמן הקמת גשר לשלב הבא בשלטון האימים שלו. אנשי הארגון - מוכרים ומקובלים בציבור העזתי, מחזיקים בנשק ובניסיון צבאי - ישתלבו בכל ממשלת טכנוקרטים ככוח שסוחט ומחליש אותה. כמו אונר"א, שמהר מאוד הפכה משירות הומניטרי לזרוע חמאסית דה פאקטו, גם כאן, התוצאה ידועה מראש: בתום תהליך קצר יחסית, חמאס יחזור להיות הכוח המרכזי בעזה.
אין לטעות - השנאה בין חמאס לפת"ח לא נעלמה. מעשי הרצח והאלימות של 2007, שבהם אנשי חמאס השליכו את יריביהם ממגדלי עזה, כאקט מקדים לתפיסת שלטון חמאס ברצועה לא יישכחו במהרה. אך כאשר יש אויב משותף גדול יותר - ישראל - הפלסטינים יודעים להתאחד.
די להביט בעסקאות השבויים האחרונות, שבהן שוחררו גם אסירים שאינם חמאסניקים, כדי להבין שב"ענייני ביטחון לאומי" (השם הפלסטיני המכובס להשמדת ישראל) הם מצופפים שורות. הלחץ הבין־לאומי והערבי, יחד עם הצורך הפוליטי של ממשלת ישראל להציג "סולם לרדת מהעץ", עלולים להפוך פיוס פנימי כזה לאפשרי.
התוצאה עלולה להיות הרסנית: ישראל תעמוד מול חמאס מחוזק, שהצליח לשרוד את המלחמה ולהיטמע מחדש בזירה הפלסטינית "הלגיטימית". מנקודת מבט פלסטינית, מדובר בניצחון לאומי: הישרדות לטובת המערכה הבאה, שימור כוח צבאי ופוליטי, רכישת לגיטימציה מחודשת, והמשך שימור היוקרה בעולם הערבי. בחברה הערבית־מוסלמית, לסבלנות יש משמעות כמעט מקודשת. אם חמאס ישרוד - בכל תצורה - הוא יתאושש ויתעצם. השלב הבא יהיה דרישה לנתחי כוח חדשים, וניסיונות השתלטות על מוקדי הכוח בגדה המערבית, תוך שימוש ביוקרה הצבאית שרכש ובניסיון המבצעי שהצטבר לגיוס הרחוב הפלסטיני.
בסופו של דבר, כל ממשלת טכנוקרטים שתוקם בעזה תחת לחץ ישראלי־אמריקני או בחסות מצרית־קטארית-סעודית תהיה חלשה מלכתחילה. היא תהפוך לכלי בידיו של חמאס, שיידע לשחוק אותה מבפנים עד שישוב לשליטה מלאה. כך, החמאס שישראל קיוותה למוטט במלחמת חרבות ברזל עלול לצאת מחוזק ומחודש - הידרה מרובת ראשים, שאף כריתת ראש אחד אינה מחסלת אותה, אלא מצמיחה במקומו ראש נוסף.
המאבק אינו רק צבאי אלא גם תודעתי ופוליטי. אם ישראל לא תבין את אופיו המשתנה של חמאס, היא תמצא את עצמה מול אותו אויב, בתחפושת אחרת, שממשיך את מסעו האסטרטגי להשמדתה.
הכותב הוא יועץ וחוקר ביטחון