הדברים הבאים נכתבים מתוך כאב גדול אך גם מתוך תחושה שאי אפשר להתכחש אליה, של צורך בהבנת הקריסה התודעתית והערכית של חלקים בחברה הישראלית, שהדרך שבה הם מתבוננים על המציאות מובילה אותם, ואת ההולכים בעקבותיהם, אל עבר פי פחת.
הצורך להבין את הקריסה הזאת מחדד את האלטרנטיבה החיונית שמאפשרת להביט על המציאות ביושר ובאומץ.
ד"ר גדי טאוב כתב השבוע, בפוסט קצר ונוקב, על שורשי העיוות התפיסתי של השמאל בישראל:
"אנשים מתפלאים למה אחרי שבעה באוקטובר השמאל חוזר להפגין נגד המלחמה. התשובה פשוטה.
• הם גדלו על נרטיב אחד: ישראל חזקה ולכן אשמה, הצד השני חלש ולכן צודק.
• כל הזהות שלהם בנויה על זה, כל המצפן המוסרי שלהם תלוי בזה.
• אם זה מתפרק, אין להם עולם.
• אז גם אחרי שחמאס טבח בנו, הם מתעקשים להחזיר את המפה המוסרית למצב שבו אנחנו הרשעים.
כמו שאמר אבא קובנר: להשיב עולם לטובו ולתומו, כמו להחזיר עצם שנקעה ברגלו של נפטר".
דבריו של ד"ר טאוב הבהירו לי שלפעמים עקשנות בלתי רציונלית, נובעת מצורך נפשי עמוק, שלמרבה הצער מכשיל את עצמו. אבל דבריו סייעו לי להבין גם את הצד ההפוך במפה; הצד שהכריז במהלך השנה האחרונה, וגם בשבועות האחרונים, שלא יתגייס, גם אם המחיר שייאלץ לשלם על כך יהיה ירידה מהארץ. אינני ראוי לדבר על גדולי עולם שקוטנם עבה ממותני ושעפר אני תחת כפות רגליהם, ועם זאת - האמת אהובה מכול.
יש קשר ישיר, כך נדמה לי, בין גישת השמאל בעד סיום המלחמה לבין הגישה החרדית שמאיימת בירידה מהארץ. בשתיהן יש קיבעון רעיוני שמונע מהן להביט ביושר במציאות ולהסיק את המסקנות המתבקשות ממנה. אני חייב לציין שכאשר מדובר בגדולי תורה, הזעזוע שלי לפעמים עמוק יותר. כי ממי שהתורה איננה נר לרגליו אין לי אפילו ציפיות. לרגל ג' באלול, אזכרת הראי"ה ה־90, אבקש להבהיר כמה נקודת המבט שהעניק לנו הרב קוק, היא קריטית לקיומנו.
ידיעה ובערות
פעמים רבות הבאתי כאן מדברי ד"ר אברהם לבני ז"ל, בספרו "הסוד הישראלי" (לשעבר: "שיבת ציון נס לעמים"), שהפך זה מכבר עבור רבים למצפן רעיוני לתקופה שבה אנו חיים. נקודת מבטו של גוי משכיל שהצטרף ליהדות כתוצאה ממשבר זהותי, מעניקה לדבריו על הציונות החילונית ועל היהדות החרדית פרשנות ייחודית ויוצאת דופן:
"דבר גלוי לעין הוא שהציונות החילונית, שביקשה לדחוק הצידה את הממד הרוחני של שיבת ציון, צמצמה על ידי קטיעה זו עצמה את מרחב הבעיות שבידה לפתור. היא לקחה על עצמה להביא לתחייתו הפיסית של העם והצליחה לחדש את היסודות הכלכליים והפוליטיים המבססים את עצמאותו הלאומית של עם ישראל; אלא שאין בידה להתעסק בשאלות התחייה הרוחנית והמוסרית.
"חסרים לה הכלים לפתור אותן. שום תרבות ישראלית לא תוכל לצמוח מתוך ניסיון להתנער ממורשתו הרוחנית של העם היהודי, ולא יעלה ביד איש ליצור תרבות על ידי מחיקת העבר. זוהי הסתירה הפנימית האכזרית של השכבה המשכילה בישראל. ידיעה ובערות שוכנות בה זו לצד זו".
"ידיעה ובערות", השכלה מערבית והתכחשות לזהות היהודית. שתיהן גם יחד מחוללות ואקום רעיוני וערכי שיוצר "סתירה פנימית אכזרית". מן הרגע שבו העם החלש הפך לחזק, הפליט מהשואה הפך לכובש ולריבון בארצו, הרי שתחושת הצדק אבדה ואיתה גם היכולת להיאבק בנחישות על הניצחון. ומה קורה בצד החרדי?
אחריות נוראה
מן הצד השני, נקודת המבט החרדית על המציאות, שוגה גם היא בעיוורון עמוק ומסוכן: "למרבה הצער, לא השכילו רבים מהאורתודוקסיה לראות שמתחת למעטה הפוליטי של הציונות מסתתרת התנועה המטה־היסטורית והנבואית של שיבת ציון. הם הסתגרו בגטו הרוחני של הגלות, עצמו עיניהם, אטמו אוזניהם ולא חשו בשינויי ההיסטוריה ובקריאותיה של ההשגחה".
הביקורת הקשה של ד"ר לבני על היהדות החרדית, נוגעת גם באחריותה להפיכת רוח הנבואה האוניברסלית של התורה, לדת של יחידים שמתנערת מהייעוד הגדול כלפי כלל עם ישראל וכלפי כלל האנושות:
"הם חיו מכוחם של חלומות, ודרדרו את הרוח הנבואית והאוניברסלית של התורה ושל חז"ל והפכו אותה לדת של יחידים המתכנסת בתחום של קהילות קטנות, מתוך אדישות לגורל הקולקטיבי של עם ישראל ומהעתיד הכלל אנושי. הם לא השכילו להבין, שהדרך היחידה להיות נאמן בצורה יעילה ואמיתית למורשת העבר היא לגלות פתיחות אל העתיד ושותפות למהלכי היסטוריה... "
לדבריו, על כתפי היהדות החרדית רובצת אחריות נוראה, ציפייה ארוכת שנים לגאולה מצד אחד אך התעלמות ממנה כשהיא מתחילה להפציע:
"בהיות האורתודוקסיה מחוסרת דמיון ומכונסת בארבע אמות של הלכה, עמדה חירשת מול הציווי השקול כנגד כל המצוות שבתורה: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ", ומסביר הרמב"ן, ש"מצוות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות".
"חמור מזה: בסלידתה מהציונות החילונית נותרה עיוורת מול הסימנים, הקריאות ומופתי ההשגחה בזמננו". זו אחריות נוראה, אסון איום: ציפייה של אלפיים שנה לסימני הגאולה מזה, והתעלמות מהם בשעת הופעתם מזה!"
חוזה הגאולה
כאן עובר ד"ר לבני לאקורד הסיום המופלא של ספרו שכותרתו "חוזה הגאולה", בחלק זה הוא מפליא לעשות ונוגע בסקירה עמוקה ותמציתית בחידושו של הראי"ה (ובנו, ממשיכו הרצי"ה, שד"ר לבני למד אצלו) ובחשיבות מפעלו לדורו ולדורות. חידוש שנוגע בגורל ישראל ובגורל העולם כולו. חידוש שאיננו מסתכם בשמרנות וגם לא במהפכנות. מפאת קוצר היריעה ניגע רק בנקודות אחדות מתוך דבריו ואתם מוזמנים לחפש בעצמכם את הדברים במלואם בספר:
"ישראל אינו עוד משמרו של עבר מפואר, הוא גם אומן המעצב את עתיד האדם ואת גאולת האנושות. קומתו הרוחנית של הרב קוק עושה אותו ללא ערעור למורה הדרך של עידן הגאולה. בזכותו מתאפשרת ההוצאה אל הפועל של כל הכוחות הגנוזים של הזהות היהודית".
"במשנתו (=של הרב קוק) מפכה הנשמה הישראלית בחיוניות חדשה, מעיינותיה חיים, עת דודים הגיעה. החוכמה הופכת לחיים, לכוח המסוגל לשנות את פניהן של כל בעיות העולם. עבר זמנה של אותה שיטה רוחנית המתבטאת בזמן ובמקום הנראים דמיוניים בשל ריחוקם מהזמן ומהמקום של חיי היום־יום. עד אז נראתה החוכמה כאוצר מופלא, ששומה היה לשמר אותו מכל מגע עם בעיות השעה; החכמים הרבו דעת ונתנו לעם כוח להמתין, להחזיק מעמד עד בוא הזמן החדש..."
"אין דבר פחות אגואיסטי מהתבדלותו של עם ישראל, ואין דבר יותר אוניברסלי משיבתו לציון. זה ארבעת אלפים שנה נושא עם ישראל בקרבו את הזהות האוניברסלית והקוסמית של האדם, בעוד ששאר העמים נושאים בקרבם ביטויים חלקיים וספציפיים בלבד. על כן שיבתו אל ארצו צריכה לחזק את זהותו העצמית ואת אוניברסליותו כאחד..."
הראי"ה ככינויו, פקח את העיניים של כולנו להביט על כל התהליך המופלא שבו מצוי ישראל בדור הזה, בעיניים נבואיות. וככל שחולף הזמן, מתברר שנקודת המבט המשיחית הזאת, היא גם נקודת המבט הריאלית והרלוונטית ביותר להבנת התהליך ההיסטורי חובק העולם שבו אנחנו מצויים. ובקיצור, למי שטרם עשה זאת, למען ההווה וגם העתיד, הגיע הזמן להרכיב את משקפי הראי"ה.