העיתונאית שירית אביטן כהן מתארחת לשיחה אישית בפודקאסט של הדר מילר.
בשיחה גלויה היא משתפת על חייה האישיים והמקצועיים כאמא לשלושה ילדים, בזמן שהיא מצפה לילדה הרביעית.
בתחילת הראיון נשאלה כיצד היא משלבת עבודה תובענית עם גידול ילדים, והשיבה כי "הילדים שלי חיים את העבודה, הם יודעים שכשאני בטלפון, אז מחכים טיפה עם הבקשות. לא שזה לא מעצבן אותם, אבל זה קורה".
בתחילת השיחה נשאלה כיצד היא מצליחה לשלב עבודה תובענית עם גידול ילדים, והשיבה כי "הילדים שלי חיים את העבודה, הם יודעים שכשאני בטלפון, אז מחכים טיפה עם הבקשות. לא שזה לא מעצבן אותם, אבל זה קורה".
היא הוסיפה כי בזמן המלחמה היה קשה במיוחד, שכן ילדיה נחשפו לדיווחים שאינם מותאמים לגילם. "יש פעמים שאני לוקחת בבוקר לבית ספר ואני חייבת להגיד להם - אוקיי עכשיו אנחנו בשקט כי אימא ברדיו והם שומעים את כל הדיווחים".
היא סיפרה כי בנה העיר לה על כך שמורה ביקשה מהם להימנע מצפייה בחדשות, אך לדבריה, היא מעדיפה לתווך להם את המציאות בעצמה, "כדי שזה לא יהיה מפחיד מדי וכדי שישמעו את זה ממקור ראשון". לדבריה, כשהיא נדרשת לעבודה באמצע אירוע משפחתי, היא נוכחת "חצי שם וחצי בעבודה", שכן "במדינת ישראל אין רגע דל".
בהמשך נשאלה על אירועי השבעה באוקטובר, כבת להורים תושבי שדרות, "למזלי הטוב ההורים שלי היו בירושלים - בעלי לא רצה לנסוע לשדרות אז הם נאלצו להגיע אלינו. זה תפס אותנו ברגע שבו הוא גויס - בשמונה בבוקר הוא מקבל טלפון ואנחנו מתחילים להבין שזה אירוע אחר". היא הוסיפה, "הוא פותח לידי את 'ווינט' ואני רואה את התמונה של הטנדרים בשדרות ונתתי צעקה עצומה כאילו זו תמונת האימים".
היא סיפרה כי מאותו רגע מצאה את עצמה בתוך המלחמה - גם כעיתונאית וגם כאשת מילואימניק. "מהרגע הזה אנחנו בתוך המלחמה מעורבים כי בעלי מגויס. הלכנו לאחי הגדול עם הילדים כי ממש הייתה איזושהי תחושה שזה יגיע מכל מקום".
שירית נשנקת מבכי כאשר היא מתארת את נפילת אחיינה יאיר אביטן בקרב בשג'עיה, "שנה אחר כך זה באמת מגיע לתוך הבית כשאחיין שלי יאיר אביטן, הבן של אחי מיימון וגיסתי ענת, נהרג, הוא נפל במלחמה בשג'עיה. אנחנו כל הזמן אומרים 'יאיר לא היה צריך להיות שם', הוא היה בתפקיד הכשרה והוא ממש התעקש לחזור לשורות המלחמה מהרגע שהיא התחילה כדי להיות שם עם החברים שלו בשטח. הוא היה הכי יפה והכי נועז עם החיוך הכי מדהים שמגיע מקצה לקצה, ואיך שאת רואה אותו הוא מאיר את החדר".
על התקרית בה נפל סיפרה, "הוא נכנס לטהר בית, מחבל הגיח מאחוריהם מפיר של מנהרה בתוך אותו מבנה ויאיר נהרג. זה השלב שבו גם הילדים שלי פוגשים את המלחמה מאוד מקרוב. הבן שלי הקטן כל הזמן אומר לי 'אני לא אלך לצבא, אני לא רוצה למות', וזה ילד בן חמש, שיחות כאלה נערכות בהרבה בתים במדינת ישראל. מאז אנחנו בתוך משפחת השכול שלא רצינו להצטרף אליה מעולם".
כמי שעוסקת בפוליטיקה מדי יום נשאלה האם אינה חשה פער בין עיסוק בפוליטיקה לבין המחיר האישי הכבד שמשפחתה שילמה. "זה פער שמאוד השתדלתי בתוך המלחמה דווקא לתת לו מקום", אמרה. "דווקא מהמקום הזה שאני שולחת בני משפחה לקרב ושבעלי נמצא בחזית - אני שואלת את השאלות הכי חשובות, אני כבר לא עושה להם הנחות".
לדבריה, בימים שלפני השבעה באוקטובר הגיעו אליה ידיעות על תכונה חריגה בעזה, אולם כל הגורמים הרשמיים השיבו כי "הכול בסדר". "זה מטריף אותי", הודתה, "מאז אני לא מסתפקת בתשובות גנריות. הם צריכים לדעת שלציבור זה חשוב - ההחלטות שלהם גוזרות על כולנו חיים או מוות".
בהמשך השיחה התייחסה לשיח התקשורתי בישראל וטענה כי הוא מוטה למרכז הארץ. "זו הטרגדיה של התקשורת שלנו", אמרה, "כשנפלה רקטה בשדרות - זה הסתכם בדיווח קצר. רקטה בתל אביב - מאות תמונות ודיווחים. ולכן אני אומרת שהתקשורת חייבת להתגוון".
היא ציינה כי עצם הגעתה מהפריפריה מעניקה לה נקודת מבט אחרת. "אני מגיעה לפאנל וממלאת את כל המשבצות - אישה, דתייה, מזרחית, פריפריה, אימא. מבחינתם זה 'מצוין', אבל אני מנצלת את זה כדי להשמיע את דעתי".
על היותה אישה בזירה עיתונאית ופוליטית גברית אמרה כי לא פעם נאלצה להסתיר מצבים אישיים, כמו טיפול בילד חולה, כדי לא להיתפס כ"חלשה". "אין מה לעשות, אנחנו במקצוע מאוד גברי. אבל יש הרבה חוזקות להיות אישה בפוליטיקה - אתה מביא את העולם מבחוץ פנימה".
בהמשך נשאלה האם היא אוהבת את עבודתה, והשיבה: "מאוד. נראה לי שהתמכרתי לאדרנלין של העבודה הזו". לדבריה, היא ישנה עם הטלפון צמוד לראשה, "כי כל הזמן קורה פה משהו במדינה הזאת ולא כיף לפספס".
לקראת סוף הראיון הודתה כי היא חושבת רבות על החופשה הצפויה לאחר הלידה, אך יודעת שתתקשה להתנתק. "אני כל פעם אומרת שהפעם זה יהיה אחרת, תאחלי לי שהפעם זה באמת יהיה אחרת".
הדר מילר סיכמה: "את באמת מייצגת כל כך הרבה אנשים שאין להם קול. את עושה את זה מדהים". אביטן כהן הודתה לה והשיבה, "זו גם הזדמנות לעצור רגע ולהסתכל מבחוץ, כי ביום יום לא שואלים אותי איך אני מרגישה, אלא רק 'תביאי את הכתבה הבאה'".