מחר לפני 50 שנה, בה' באלול תשל"ה, הלך לעולמו פנחס ספיר, מהמנהיגים המיתולוגיים של המדינה בשנותיה הראשונות.
שאל כל אדם שכבר עמד על דעתו בשנות השישים והשבעים מי זה פנחס ספיר, והוא יענה אוטומטית 'שר האוצר'.
ספיר, במהלך חייו, מילא שפע של תפקידים בכלכלה הישראלית, אבל תקופת כהונתו כשר אוצר היתה המשמעותית ביותר. הוא כיהן בתפקיד במצטבר כמעט 10 שנים - מיוני 1963 עד יוני 1974 (למעט הפסקה של 20 חודש בשנים 1968-69, כשנקרא לדגל לתפקיד מזכיר המפלגה). קשה לבני דורנו להאמין שפעם היו אנשים שכיהנו בתפקיד של שר, ועוד שר כה בכיר כמו שר האוצר, יותר משנתיים-שלוש...
אפשר להגיד הרבה מילים טובות על פנחס ספיר. אפשר להגיד עליו גם הרבה מילים רעות. ספיר היה ראש וראשון ל'יונים' אחרי מלחמת ששת הימים, והתנגד בכל כוחו למפעל ההתיישבות ביש"ע. הוא טען מיד אחרי המלחמה שצריך 'להחזיר' את כל שטחי יו"ש למלך חוסיין, ואת עזה למצרים, מנימוק דמוגרפי: אם לא נעשה זאת מיד, כך טען, בתוך 20 שנה יהיה רוב ערבי בארץ ישראל, ומדינת ישראל תאבד את אופיה היהודי, או את זה הדמוקרטי. חלפו כמעט יובל שנים מאותה מלחמה שהביאה לשחרור חבלי יש"ע, ועדיין אנו שומעים את הנימוק הזה בדיוק: אם לא ניסוג מ'השטחים', בתוך 20 שנה יהיה כאן רוב ערבי...
ספיר ניהל את כלכלת ישראל בשיטות, שהיום מן הסתם לא היו זוכות לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה, בלשון המעטה. את המילה 'שקיפות' עוד לא הכירו אז. הכלכלה הישראלית התנהלה מתוך פנקס קטן בכיס חולצתו או חליפתו של ספיר, שרק הוא ידע מה כתוב בו.
אפשר לנחש שאם ספיר היה פועל בשיטות הללו היום, הוא היה מוצא עצמו בחברתם של אחדים ממחליפיו כמו אברהם הירשזון ואהוד אולמרט, ואחרים. בדיחה משנות השבעים סיפרה ששר האוצר ספיר ביקר יום אחד באוניברסיטה. הסטודנטים והמרצים שטחו בפניו את בקשותיהם ועוזרו הנאמן של ספיר רשם בדקדקנות כל בקשה. כשיצאו שאל העוזר את ספיר מה לעשות עם הרשימה. ספיר ענה: קמט את הנייר וזרוק אותו לפח. כעבור זמן מה ביקר ספיר בבית הסוהר. האסירים העלו טענות בפני שר האוצר על שחסר להם את זה ואת זה ואת זה, והעוזר הנאמן שוב רשם הכל בדקדקנות. כשיצאו שאל העוזר את ספיר: לקמט את הנייר ולזרוק לפח? השתגעת, ענה ספיר, אנחנו נשב על כל סעיף וסעיף ונבדוק מה אפשר לעזור. העוזר לא הבין: את הבקשות של הסטודנטים זרקת לפח, ואת הבקשות של העבריינים אתה מתכוון למלא? ספיר השיב: תבין, סטודנטים - בטוח כבר לא נהיה אף פעם...
בשנות השבעים של המאה הקודמת זו נחשבה לבדיחה קורעת. היום אף אחד לא מבין מה מצחיק כאן...
אבל יש גם מילה טובה על ספיר ז"ל, רצינית ולא צינית: פנחס ספיר, ככל הידוע לי, הוא האדם היחיד בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, שראשות הממשלה הוצעה לו על מגש של כסף, שהיה צריך להגיד רק מילה אחת, 'כן' או 'בסדר' והיה מקבל את התפקיד, וסירב להצעה, כי ידע שהתפקיד לא מתאים לו, ולא הסתיר זאת. כל כך שונה מהמציאות הפוליטית של היום, שכל פוליטיקאי מתחיל ומנהיג דגול בעיני עצמו משוכנע שהתפקיד היחיד המתאים לו בפוליטיקה זה ראש הממשלה.
זה היה אחרי התפטרותה של גולדה מאיר בחודש ניסן תשל"ד, אפריל 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים. ותיקי מפא"י, שחששו מאובדן השלטון עם המעבר ל'דור הבא', לחצו על ספיר לקחת על עצמו את התפקיד - האחרון שנשאר מדור המייסדים, דורם של בן-גוריון, לוי אשכול, שרת, גולדה מאיר וכו'. הם היו מוכנים לרדת על הברכיים בפני ספיר, רק שיסכים להיות ראש הממשלה. אף אחד לא תיכנן להתמודד מולו.
אבל ספיר סירב. לרבין אמר שאם תעמוד לפניו הברירה להיות ראש ממשלה או לקפוץ מהחלון, יבחר באפשרות השניה. לסגנו במשרד האוצר צבי דינשטיין אמר ש"ראש הממשלה צריך להחליט על דברים שהוא לא מאמין בהם, ואני לא טוב בזה". אני זוכר נימוק נוסף ששמעתי פעם, לא זוכר את המקור, שספיר אמר שהוא לא יהיה מסוגל לקבל החלטה צבאית שתביא לאובדן חיי חיילים, כנדרש מראש ממשלה.
בעקבות סירובו של ספיר, ועל פי הצעתו-החלטתו, הוצע לתפקיד אחד מבני הדור השני, מי שהיה רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שגריר ישראל בארה"ב ושר העבודה למשך 3 חודשים בממשלתה האחרונה של גולדה מאיר - יצחק רבין. מולו התמודד אחד מנערי בן-גוריון, איש רפ"י שמעון פרס. רבין זכה בפעם הראשונה בתפקיד, ומאז ההיסטוריה מוכרת. אומרים שבהיסטוריה אסור להגיד 'אילו', אבל סביר להניח שאילו ספיר היה מקבל את ההצעה, מתמנה לראש הממשלה אחרי גולדה, ההיסטוריה של מדינת ישראל היתה שונה בתכלית.
(שני המקרים האחרים של אישים פוליטיים שדחו הצעה להיות ראשי ממשלה הם לוי אשכול ב-1953, אחרי התפטרותו הראשונה של בן-גוריון, שהיה ברור שהיא תהיה זמנית. בן-גוריון הציע לאשכול להחליף אותו; אך זה, מתוך ראיית העתיד, בידיעה שבן-גוריון עתיד לחזור, הסביר את סירובו: "אני מעדיף שבן-גוריון יחזור להציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". המקרה השני הוא של נתניהו ב-2001, בבחירות האישיות היחידות בתולדות המדינה לראשות הממשלה בלי בחירות לכנסת. נתניהו, בהחלטה תמוהה, דרש בחירות מקבילות לכנסת, סירב לקבל את התפקיד, וסלל לאריק שרון את הדרך לראשות הממשלה. שני המקרים אינם דומים למקרה של ספיר, כיוון שכאן היה מדובר באישים פוליטיים שכן רצו את התפקיד, ובסוף גם הגיעו אליו. רק העיתוי דאז לא התאים להם. גם במקרה של נתניהו, אם היה מסכים ב-2001 לעמוד בראשות הליכוד ולנצח את אהוד ברק במקום שרון, סביר מאד להניח שההיסטוריה של מדינת ישראל היתה שונה מאד מזו שהתרחשה בסוף).
ספיר העדיף את תפקיד יו"ר הסוכנות היהודית על תפקיד ראש הממשלה. העיסוק בעם היהודי בכללו משך את ליבו יותר מהעיסוק באזרחי מדינת ישראל. איננו יודעים חשבונות של שמים, אבל את התקף הלב שהביא למותו קיבל ספיר בעיצומו של טקס הכנסת ספר תורה של עולי קוצ'ין בעיירה נבטים בנגב, בעודו אוחז בידיו ספר תורה.