לפני כמה שנים נשאלתי מדוע אנו מסיימים את נוסח סיום מסכת בפסוק: "ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" - הלוא זו קללה קשה, המוסבת על רוצחים וכדומה, ולא סתם על יושבי קרנות?
כך עניתי לו: שאלה יפה שאלת, וכיוונת לשאלת גדולים. שאלה זו שאל בזמנו הראי"ה קוק זצ"ל ב'גנזי קדם' חלק א (תרפ"ב), אות כ"א, עמ' 108-109. נציין כי מקורו של הנוסח הנאמר בסיום מסכת הוא הנוסח הנאמר בכניסה לבית המדרש, כפי שמובא בגמרא ברכות כ"ח ע"א.
אלא שישנו הבדל משמעותי מאוד בין מה שמופיע בגמרא לבין הנוסח שלפנינו. בגמרא, הנוסח מסתיים בעצם ההשוואה, ולא נאמרת בו הקללה הקשה שקלל דוד בתהלים נ"ה, כ"ד, את אויביו - מבקשי נפשו. גם בפירוש המשנה לרמב"ם מובא נוסח הברייתא בלבד, ללא הקללה, וכך גם בהלכות ברכות י', כ"ד. אמנם, יש לציין כי הרי"ף (י"ט ע"א באלפס), כשהעתיק את נוסח הברייתא שבגמרא, הוסיף את הפסוק מתהלים - שבו מופיעה הקללה.
מלבד זאת, יש להקשות: מה עניינו של פסוק זה למה שנאמר קודם לכן? הלוא בתיאור אנו אומרים שיושבי הקרנות "רצים לבאר שחת", ומשמע שזה קורה ממילא. ואילו הפסוק אומר כי הקב"ה מורידם לבאר שחת. נמצא ששובץ כאן פסוק שאינו תואם את ההקשר. מניין הגיע שיבוץ זה?
נראה כי הוא נלקח מהמשנה באבות (ה, י"ט) ביחס לתלמידיו של בלעם הרשע: "תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, שנאמר: 'ואתה אלוקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך'".
נראה כי הפסוק השתרבב לחלק מהנוסחים בשל הזהות המילולית בביטוי "באר שחת". הרב יצחק רצאבי טען במאמר שפרסם בכתב העת "המעיין" כי מדובר בפסוק שהוכנס כדי שלא תסתיים התפילה במילים "לבאר שחת", כפי שמופיע בנוסח בלעדיו. הוא אף הכריע כי ראוי להשמיט את הפסוק.
הרב קוק עצמו טען שיש להשוות את נוסח הבבלי לנוסח הירושלמי (ברכות, פרק ד):
"ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות. שאני עמל והם עמלים; אני שוקד והם שוקדים; אני עמל לירש גן עדן - והם עמלים לבאר שחת, שנאמר: 'כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת'" (תהלים ט"ז, י').
ההבדלים ברורים: מדובר באנשים המעורבים בעסקי שפיכות דמים ועבודה זרה, ולא רק ביושבי קרנות. בנוסף, הפסוק שנאמר בירושלמי הוא תפילה להצלת תלמידי חכמים - ולא קללה לרשעים.
לכן, למעשה, כאשר נוכחים בסיום מסכת אנשים שאינם עוסקים בתורה - יש מקום להשמיט את הפסוק הזה מנוסח הסיום, שכן מסתבר שאינו חלק מקורי מן הנוסח.
דומני שבעומק העניין, הראי"ה חש בבעייתיות ובצרימה שבאמירת פסוק זה כלפי יושבי קרנות, שלא זכו ללמוד תורה - אך אינם פועלים ברשעות או באכזריות.
כך מתגלית אהבתו הגדולה של הרב קוק לעם ישראל, והרצון לסנגר עליהם ולקרבם בחבלי עבותות אהבה. יהי רצון שנזכה ללכת בדרכיו - להרבות אהבה, אחווה, שלום ורעות, ומתוך כך יעשו כל ישראל חברים לעבודתו יתברך.
הכותב הוא רב מחלקת הכשרות הר חברון, רב שכונה במיתר