בבית האבלים הצנוע בשכונת הר נוף, ישבו בניו של רבי משה עמי אבוחצירא (בן סירא) ז"ל וקיבלו זרם בלתי פוסק של מנחמים.
לצד גדולי תורה וראשי תנועת ש"ס, הגיעו גם שכנים, מכרים ותיקים ואנשים שפגשו בו רק פעם אחת.
כולם, ללא יוצא מן הכלל, סיפרו את אותו הסיפור, בווריאציות שונות: סיפור על איש שכל מהותו הייתה שלום. מה היה סודו של העובד הפשוט מהתעשייה האווירית, שהצליח לבנות בחייו השקטים מורשת כה אדירה של אהבת אדם.
כשעוברים ברחוב הקבלן המפורסם, קשה לדמיין שבאחת הדירות התגורר אדם שהחזיק בסוד הגדול מכולם: היכולת לחיות בעולם הזה מבלי לדרוך על איש, ומבלי לאפשר למחלוקת לחדור ללב. כזה היה רבי משה עמי אבוחצירא ז"ל, שהלך לעולמו בליל כ"ו באב. הוא לא היה אדמו"ר או ראש ישיבה, אך חייו היו שיעור מתמשך בתורה, בענווה ובמידות טובות.
הסיפור שלו מתחיל בעיר טרודנט שבמרוקו. הוא נולד יתום מאביו, רבי משה, שנפטר ממגפה טרם לידתו, וגדל בצל סבו הצדיק. כנער עלה ארצה, התיישב בבאר שבע, שירת בחיל ההנדסה הקרבית, ולבסוף מצא את מקומו כמהנדס חשמל בתעשייה האווירית, שם היה שותף, בין היתר, בפרויקט הדגל של מטוס ה"לביא". אך העבודה האמיתית שלו, מפעל החיים שלו, התרחש תמיד אחרי שעות העבודה - בבית הכנסת, בלימוד התורה, ובמיוחד בין כותלי ביתו.
הצוואה משולחן השבת
יחד עם רעייתו אסתר הקים רבי משה בית לתפארת, שבט של שמונה ילדים - שבעה בנים ובת. כל אחד מהם פנה לדרך אחרת - רבנות, חינוך, תקשורת, עשייה ציבורית - אך כולם ינקו מאותו מקור: שולחן השבת של אבא. שם, בין זמירות לשירי קודש, הייתה חוזרת ועולה הצוואה הגדולה שלו: "שמרו על האחדות ביניכם".
"אנחנו היינו התחביבים שלו", ספד בכאב בנו יונתן. "לא היה לו שום תחביב אחר. הוא ידע להתאים את עצמו לכל אחד מאיתנו. עם אחד דיבר בלימוד, עם השני על ענייני דיומא, וכל שיחה קטנה איתו הייתה מרימה אותנו לשמיים, כאילו היינו ראשי ממשלה".
האהבה הזו לא הייתה תלויה בדבר. "תמיד קיבלת אותי", ספד לו בנו יצחק, "גם כשסטיתי מהדרך שבה חונכתי, האהבה שלך אליי לא השתנתה לרגע". זו הייתה אהבה של אב, אך גם של מורה דרך. חתנו, שהתייתם מאביו בילדותו, סיפר כי ביום שנכנס למשפחה, הבטיח לו רבי משה: "מהיום, אתה הבן שלי". וכך היה.
תלמידו של אהרן הכהן
בימי השבעה, הגיעו לנחם הראשון לציון רבי דוד יוסף, הרב משה יוסף, המקובל רבי שלמה בוסו, נאמן ביתו של הבבא סאלי הרב אברהם מוגרבי, ועד. גם יו"ר ש"ס אריה דרעי ואישי ציבור נוספים באו לנחם. כולם דיברו על היותו "אוהב שלום ורודף שלום".
הקרבה לרב עובדיה יוסף זצ"ל שהיה שכנו ואף קבע את המזוזה בביתו, הטביעה בו חותם עמוק של אהבת תורה ויראת כבוד לתלמידי חכמים. "בבית שלנו היה אסור לומר מילה רעה על תלמיד חכם", העידו בניו.
אך מעבר לכבוד, הוא יישם את דרך השלום הלכה למעשה. כאשר התגלעה מחלוקת ציבורית שקרעה את השכונה שבה התגורר, הוא סירב בתוקף ליטול צד. הוא כיבד את כולם, לא ניתק קשר עם איש, והמשיך להאיר פנים לכל אחד. זה היה מבחנו הגדול, וממנו יצא כשכתר השלום מעטר את ראשו. עבורו, התורה לא הייתה רק לימוד, אלא דרך חיים, והשלום היה התכלית.
השיעור האחרון: "שמע ישראל"
בניו מספרים כי בלילה האחרון, כשהם מקיפים את מיטתו ושרים לו את הפיוטים שאהב, הוא אזר את שארית כוחותיו הדלים. במאמץ על-אנושי, הרים את ידו, הניחה על עיניו, ורמז להם - זה הזמן לקרוא יחד "שמע ישראל". זמן קצר לאחר מכן, השיב את נשמתו הטהורה לבוראה.
"זה היה שיעור לחיים שלא אשכח לעולם", תיאר אחד ממשתתפי ההלוויה המטלטלת, שנערכה בהר המנוחות. על קברו הטרי, התחייבו בניו להמשיך את דרכו. הם לא יצטרכו לחפש רחוק את ההוראות. הן חקוקות בליבם, במילים הפשוטות שאמר להם אביהם כל חייו: "לא משנה כמה ינסו לדרוך עליכם - אתם לעולם אל תדרכו על אחרים".
זוהי המורשת שהותיר אחריו רבי משה עמי אבוחצירא ז"ל. לא ישיבות, לא ספרים, אלא ממלכה שלמה של שלום, שאת נדבכיה ממשיכים לבנות בניו אחריו.