"די כבר עם הצעקות האלה, היא תמיד מרימה את הקול כל כך חזק כאילו אחוז בה דיבוק", אמר יוחאי.
"אני צועקת כי אתה בכלל לא מגיב, כמו קיר", ענתה לו מיכל.
הם נכנסו לקליניקה והתחילו לריב. בעצם, הם המשיכו את הריב שהתחיל בבית, במטבח, במכונית…
ריב שמקבל גרסה חדשה בכל שבוע, אבל מרגיש בדיוק אותו הדבר.
"אין לי כוח לזה יותר, אני מרים ידיים. כל פעם שאני רק מנסה לדבר, את ישר מתפוצצת עליי", יוחאי קם.
"כי אתה לא באמת מדבר. אתה עסוק בלהצטדק, להתגונן ולהתחמק, וככה אתה נעלם ובורח", אמרה לו מיכל.
"איך לא אעלם? כשיש שריפה - רצוי לברוח. ואת שורפת כל מה שזז", ענה לה יוחאי.
"מה קורה לך עכשיו, מיכל?" שאלתי אותה בעדינות.
"אני מרגישה שאין לי איפה לנחות. אין לי שום קרקע יציבה בקשר הזה. אין פה שום יד שמרגיעה. רק ריבים, אשמה, כעסים ופירוק", התחילה לדמוע.
"ומה אתה מרגיש כשהיא צועקת ככה?" פניתי ליוחאי.
"שהיא שונאת אותי וששום דבר ממני לא מספיק לה. היא לא באמת רוצה אותי, ולכן זה לא משנה כמה אתאמץ - היא רוצה איזו גרסה אחרת, אדם אחר".
"זה כל כך לא נכון. אני רק רוצה שתהיה איתי. שתהיה נוכח באמת בקשר", ענתה מיכל.
"ומה קורה לך כשאת מבקשת נוכחות, ויוחאי בורח ככה?" שאלתי את מיכל.
"אני הופכת להיות אותה ילדה בת 8 שיושבת על המדרגות מחוץ לבית ומחכה לאבא שיבוא לקחת אותי - והוא לא מגיע. אותה ילדה נטושה שלאף אחד לא אכפת ממנה".
"ואתה, כשאתה שומע ממיכל שאתה לא נוכח איתה - מה מתעורר בך?" שאלתי את יוחאי.
"פחד. כאילו הכול עליי. אם אני לא אהיה מדויק בול לצרכים שלה - היא פשוט תעזוב אותי".
נהיה שקט בחדר. אבל לא שקט של ניתוק - שקט של אמת והכרה.
"אתם רואים מה קורה כאן?" שאלתי.
"אני חושבת שאתם לא רבים באמת אחד עם השני, אלא כל אחד מכם רב עם הפצעים של עצמו", אמרה מיכל.
"ופשוט אנחנו משליכים את זה אחד על השני?" הוסיף יוחאי.
"כשאתם מרגישים סכנה - אז המערכת של כל אחד מכם נכנסת ל'מצב חירום'. את משתלטת ותוקפת כדי לא להרגיש שוב ננטשת. ואתה מתנתק כדי לא להרגיש חסר ערך. זה לא באמת אתם - זה השריון שלכם שמגן עליכם. וכשאתם נכנסים לשריון, נוצר נתק בקשר".
"אז מה את מציעה לעשות?" שאל יוחאי, מקווה שיצא איזה משהו מעשי מהשיחה הזאת.
"אני מציעה לכם תרגיל קטן. פעם ביום, רצוי בסוף היום - בלי טלפון ובלי מסכות - פשוט לשאול אחד את השני שאלה אחת: מתי היום הרגשת בטוח לידי? או: מה היית צריכה ממני ולא ביקשת? זה מעין תרגול קטן בלהוריד את השריון ולהניח אותו על הכיסא".
"ומה יקרה אם פתאום שוב כל אחד ישים מהר את השריון שלו?
הרי אנחנו עושים את זה אוטומטית כל הזמן", שאלה מיכל.
"אני מציעה שתבחרו מילה סודית שמסמנת: רגע, זו לא אני מולך עכשיו - אלא זו הילדה שבתוכי שמפחדת. המילה הזו תעזור לכם לעצור לרגע ולעבור למצב של מודעות. תאפשר לכם לנשום ולהרגיש".
שניהם התלבטו ונראה שהשתעשעו עם הרעיון הזה.
"סירה", הציע יוחאי.
"שקיעה", הציעה מיכל.
בסוף שניהם בחרו במילה: לוטוס.
"יוחאי, אם פעם הבאה אתה מרגיש שאתה נחנק - תוכל לומר לי: אני בלוטוס עכשיו. ופשוט אל תמשיך ואל תענה, פשוט תישאר", פנתה אליו מיכל.
"ואם תצעקי - תוכלי להזכיר לי גם שאת בלוטוס, ואת פשוט נבהלת ולא תוקפת?" ענה לה יוחאי.
"נראה לי שהגענו לפשרה", פנה אליי יוחאי.
"זו לא פשרה. זו בקשה אינטימית עמוקה - לפתיחת דלת לעולם הפנימי של כל אחד מכם".