בתחילת כנס החורף של הכנסת צפוי יו"ר ועדת החוקה, ח"כ שמחה רוטמן, להביא את הצעת החוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
למעשה זוהי אולי הפעם החמישית או השישית שמישהו מנסה לפתור את החידה הזו.
פרופ' דניאל פרידמן בהיותו שר המשפטים היה הראשון שניסה לפרק את הקשר הבלתי פתיר הזה רק כדי לגלות שמני מזוז, אז בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, מצויד בחרב משפטית חדה יותר. יעקב נאמן, שר המשפטים שבא אחריו, הגיע עם שלושה קלסרים מלאי חוות דעת, כמו סטודנט מצטיין שמכין תזה לפרופסור קפדן. אבל יהודה ווינשטיין, היועץ בתקופתו, דחה אותו בביטול יד אלגנטי: "לא בבית ספרי".
איילת שקד כשרת המשפטים, ניסתה בגישה אחרת לגמרי - עדינה יותר, טקטית יותר. היא הודיעה "על הדרך" שהיא בוחנת את הנושא, כמו שמודיעים על שינוי מסלול במהלך מרוץ מרתון. אבל גם אז מישהו עמד בדרכה - לא היועץ המשפטי. הפעם זה היה ראש הממשלה בנימין נתניהו.
והנה האירוניה המרכזית: האיש שעיכב את פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה במשך עשרים שנה הוא בדיוק האיש שהכי זקוק לו עכשיו. זה לא שנתניהו תכנן חלופות יעילות או סבר שיש להותיר את המצב על כנו כי כך יישמר הצדק המשפטי. זה יותר דק מזה: זהו סיפורו של פוליטיקאי שהאמין שהוא תמיד ימצא דרך לנווט במערכת הקיימת, כל עוד הוא נשאר בשליטה. כמו נהג מנוסה שמעדיף לא לתקן את הכביש כל עוד הוא יודע איך לעקוף את הבורות.
הבעיה היא שהכבישים משתנים. אביחי מנדלבליט למשל, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, הציג לנתניהו מצב שאף פוליטיקאי ישראלי לא התמודד איתו: יועץ משפטי שהוא בו-זמנית היועץ שלך והתובע נגדך ובהיעדר פרקליט מדינה הוא גם פרקליט המדינה הזמני. שלושה כובעים על ראש אחד, כולם מכוונים לעבר אותו אדם.
זו הייתה הפעם הראשונה שנתניהו גילה שיש מצבים שגם הוא לא יכול לתמרן אותם. כמו שחמטן גדול שמגלה פתאום שהחבילה הזאת פשוט לא נפתחת. לא בגלל שהיא מורכבת במיוחד, אלא בגלל שהיא נועדה בדיוק לא להיפתח.
עכשיו מגיע יו"ר וועדת החוקה ח"כ שמחה רוטמן עם הפתרון שהיה שם כל הזמן. שלושה תפקידים נפרדים במקום תפקיד אחד מפוצל פנימית. יועץ משפטי לממשלה שיתמקד בייעוץ. תובע כללי שיעסוק בפליליים. מייצג מדינה לעניינים אזרחיים ומנהליים. פשוט כמו שצריך להיות, מורכב כמו שהמציאות מחייבת.
יש הגיון עמוק ברעיון הזה, הגיון שלא תלוי במי שמקדם אותו או למה. כמו בארכיטקטורה טובה - המבנה נכון בלי קשר לטעמו האישי של האדריכל. זה כמו לבקש מעורך דין לייצג לקוח בבוקר ולתבוע אותו בבית משפט אחר הצהריים. זה פשוט לא הגיוני מבחינה מקצועית או מוסרית.
אבל יש גם משהו מגלה עיניים בכל הסיפור הזה. כל יועץ משפטי שנלחם נגד הפיצול טען שזה "יפגע בשלמות התפקיד" או "יפגום בראייה המערכתית". אבל האמת היא פשוטה יותר: אף אחד לא רוצה לוותר על כוח. תפקיד היועץ המשפטי הוא אולי העמדה החזקה ביותר במדינת ישראל - יותר מכל שר, יותר מכל שופט. מי יסכים לחלק כוח כזה מרצון.
בסופו של דבר, רוטמן עושה את מה שצריך לעשות - לא כי הוא חכם יותר מקודמיו אלא כי הנסיבות השתנו. הסימפוניה הזאת אולי סוף סוף תגיע לפסגה שלה, איחור של עשרים שנה. לא אידיאלי, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.