איך קרה שנושא רגיש ואנושי כל כך כמו סוגיית החטופים והפגנת סולידריות עם משפחותיהם המודאגות הפך שוב לכלי ניגוח, איך נכנסו לשיח סביב הסוגייה של השבתם שנאה וארס.
חלק מהתשובה לתפיסתי טמון במבט על המספרים, בעשורים האחרונים יותר ויותר ילדים שמתחילים את כיתה א כבר אינם משתייכים לזרם הממלכתי. כך במו ידנו אנחנו כבר בגיל צעיר מנציחים את השוני הערכי ביננו, מנפצים את היכולת להנחיל עולם ערכים משותף, לייצר חלום משותף. בטווח המיידי נאלץ לאמץ לעצמנו את חכמת שלמה, בטווח הארוך חייבים לייצר חלום משותף והרבה יותר נקודות מפגש.
לפני שנים רבות בארץ לא רחוקה, ידע כל ילד מהיו חוזה המדינה, הוא גם הכיר את בן גוריון. באותה ארץ כל ילד גם הכיר את סיפורי התנ"ך, הדמויות והמקומות שמוזכרים בו. הוא גם ידע שהלכה זה לא רק מחלף בכביש המהיר. משהו מהדברים האלה שהיו שגורים אצל כל ילד יהודי ישראלי הלך ונעלם.
חמור מכך כל מושג כזה שהיה פעם קונצנזוס היום הוא מחלוקת. משהו ביסודות המשותפים שלנו התערער, בחרנו להפריד ולהרחיק כל כך כבר בגיל צעיר כשהרשנו לעוד ועוד מוסדות חינוך בגילאי יסודי להפתח מבלי לחייב בממלכתיות, מבלי לחייב בחינוך ארצישראלי שממנו נוכל אחר כך לחלום במשותף או לכל הפחות להבין טוב יותר האחד את השני.
לפני מספר ימים פורסם כי לראשונה, תלמידים מהחינוך החרדי יהוו את מרבית תלמידי כיתות א' בבירה בשנת הלימודים הקרובה - כ-8,400 מתוך כ-16,000 תלמידים - לעומת כ-4,300 בחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי וכ-3,500 בחינוך הערבי (מכון ירושלים למחקרי מדיניות)
חלקם של ילדי כיתה א' החרדים עומד כיום על כחמישית וצפוי לגדול למחצית בשנת 2065 נכתב במצגת מחקר של המועצה הלאומית לכלכלה במשרד רה"מ. לפי אותו המחקר "עד שנת 2013 כל החינוך החרדי היסודי בארץ היה לא ממלכתי ובבעלות פרטית של עמותות. היקף חובת לימודי הליבה והלימודים בפועל בקרב הבנים בחינוך החרדי היסודי מצומצם, ובחינוך העל-יסודי רובם המכריע לומדים בישיבות קטנות, בהן מתקיימים רק לימודי קודש. בשנת הלימודים2013/14 הקים משרד החינוך מסגרת חדשה בשם חינוך ממלכתי-חרדי ממ"ח. בשנת 2022 נמנו עם הממ"ח גני ילדים ו73- בתי ספר יסודיים בהם כ10,300- תלמידי כיתות א'-ח', כ60%- מהם בנים."
אין כוונה להתנגח חלילה בחרדים, גם בקרב הציבור החילוני חלה הקצנה, מאבקי דוכני התפילין, שאלת לימודי תנ"ך, הפגנות נגד מרצה כזה או אחר הפכו לדבר שבשגרה. כל צד מתכנס, אינו מוכן לשמוע את האחר.
לא מוכן לחשוף ובשל כך מוחק הלכה למעשה את הצד השני. אם ככה אנחנו בוחרים לחנך את ילדנו כיצד נוכל לבוא בשעה קשה כל כך של מלחמה וחטופים ולהסביר להם שגם הצד השני, שחושב שונה מהם רוצה את החטופים בבית? שגם מי שחוסמים (מבלי להתייחס ללגיטימיות החסימה) אוהבים את ישראל? כיצד נוכל להסביר לאחר שלא כל מי שבעד כיבוש הרצועה ולחץ צבאי מפקיר את האחים שלו אלא באמת דואג?
אם לא נדאג לייצר מפגשים באמצעות חינוך ממלכתי ביסודי לא נדע לייצר מפגשים בגילאים מאוחרים יותר. זהו תיקון שדחוף לעשותו ושאת תוצאותיו נוכל לראות רק בהמשך. אינני מבקש לכפות שינוי באורחות החיים, גם לא לבטל חלילה שיעור על א.ד. גורדון או לימוד בדף גמרא. אני כן דורש שמידי יום למשך שעה שעתיים או שלוש למדינה תהיה אמירה והיא תוודא שאנחנו נפגשים זה עם זה.
בטווח המיידי שעה שהשעון מתקתק, התקווה מתערערת, והכאב הציבורי הולך ומעמיק. נדמה שהחברה הישראלית כולה מתבוססת במחלוקת אינסופית: האם נכון ללכת לעסקה "בכל מחיר", או שעלינו להתבצר בעמדה קשוחה כדי לשמור על ביטחון המדינה. כל צד בטוח בצדקתו, וכל דיון מתגלגל ללהט רגשי ולעיתים אף לאיבה פנימית. במציאות הזו, קשה שלא להיזכר במשל מקראי עתיק - משפט שלמה.
הסיפור הידוע מתאר שתי נשים הטוענות על תינוק אחד. אין דיון ארוך, אין חקירה צולבת, אין עדים. במקום זאת, שלמה מציע הצעה שנשמעת אכזרית - לחצות את הילד לשניים. דווקא איום בלתי נתפס זה מצליח לחשוף את האמת: האֵם האמיתית היא זו שמוכנה לוותר על ניצחון אישי כדי להציל את חיי הילד. שלמה זוכה להכרה כ"חכם מכל אדם" לא משום שהחזיק ראיות חותכות, אלא מפני שהצליח לנסח מהלך יצירתי ששבר את המשוואה התקועה.
לכאורה, האנלוגיה ברורה: גם אנחנו שקועים במחלוקת שבה כל צד מציג טיעונים כבדי משקל. מצד אחד - ערך חיי אדם והציווי המוסרי להביא את החטופים הביתה עכשיו. מצד אחר - הצורך הביטחוני לשמור על הרתעה, למנוע מחמאס הישגים, ולחשוב על היום שאחרי. השיח הציבורי דומה לשתי האימהות: כל אחד משוכנע ש"הילד שלו", כלומר שהפתרון שלו הוא היחיד שיכול להבטיח עתיד. אבל כאן טמון הלקח האמיתי. משפט שלמה איננו משל על "בעיה שאין לה פתרון". הוא סמל ליכולת למצוא פתרון אחר, לא צפוי, שמבוסס על הבנה עמוקה של נפש האדם. שלמה לא הכריע מי צודק, אלא מצא דרך שתכריח את האמת להיחשף.
כך גם עלינו לנהוג. אם נמשיך להיאחז רק בניסיונות לשכנע אחד את השני - "אני צודק, אתה טועה" - נישאר תקועים. שום צד לא יוותר, והחטופים לא ישתחררו. ההכרח הוא למצוא את ה"משפט שלמה" של ימינו: מהלך חכם, יצירתי וחדשני שיפרוץ את גבולות הוויכוח. משפט שלמה מלמד שחכמה אמיתית היא לא להכריז מי צודק, אלא למצוא דרך שמצילה חיים.
גם אם פתרון כזה ידרוש ויתורים, שבירת פרדיגמות או יציאה מאזורי הנוחות - זה המחיר שעלינו לשלם. כי בסופו של דבר, מה שמונח על הכף איננו רק חייהם של החטופים, אלא גם דמותנו כחברה: האם נוכל להוכיח לעצמנו ולעולם שיש בנו עדיין חכמה, יצירתיות ואומץ מוסרי?
הכותב הוא מנכ"ל אנו - מוזיאון העם היהודי