התקשורת בישראל - כמו בכל דמוקרטיה חיה - רואה את תפקידה המרכזי בחשיפת מחדלים, שמירה על שקיפות וביקורת על השלטון.
אלא שבזמן מלחמה עולה דילמה מורכבת: האם אותה ביקורת מוצדקת, שבימי שגרה מחזקת את הציבור והמערכת, עלולה דווקא להחליש את החוסן הלאומי ולסייע לאויב?
העיתונות החופשית היא מנוע קריטי לשמירה על משטר תקין. היא חושפת מחדלים, מציפה בעיות ומונעת מהשלטון להפוך חסין מביקורת. בלי תקשורת ביקורתית, אנחנו מסתכנים בהפיכת החברה לשקופה כלפי מעלה ואטומה כלפי מטה.
יחד עם זאת, תזמון הביקורת משמעותי לא פחות מתוכנה. מה שבימי שגרה הוא מהלך בריא ומתחייב, עלול בשעת מלחמה להפוך לכלי נשק בידי האויב - כשהוא מצטט את כלי התקשורת הישראליים עצמם כדי לחזק את תעמולתו.
חשוב להבין: המלחמה מול חמאס היא מלחמה א-סימטרית. ישראל מתמודדת עם ארגון טרור שאין לו טנקים, חיל אוויר או כוח ימי - אלא נרטיב. זהו הכלי המרכזי שלו במאבק: לשכנע את הציבור הישראלי שהוא מותש, מפולג וחסר אמון במנהיגיו.
במציאות כזו, כל בכיינות אינסופית באולפנים - על מחסור, על בלבול, על חוסר תפקוד - הופכת לחלק מהתחמושת של חמאס. מה שנשמע אצלנו כלגיטימציה לביקורת, נשמע בעזה ובביירות כהוכחה ל”חולשת ישראל”. בכך, התקשורת עלולה - גם אם לא במודע - להזין את הנשק האפקטיבי ביותר של האויב בעימות א-סימטרי: הלוחמה הפסיכולוגית.
ביקורת תקשורתית בזמן לחימה עשויה להתפרש בעיני הציבור כהוכחה לעוצמת הדמוקרטיה. אבל בעיני חמאס, חיזבאללה או איראן - זו הוכחה ל”שסע פנימי”. במילים אחרות - אותה ידיעה שמטרתה לקדם שקיפות יכולה לשמש כדלק במכונת ההסתה של האויב.
ראינו זאת במלחמה בעזה: כל דיווח על חוסר מוכנות, כל כותרת על אי-סדר בעורף - הופך מיד לאייטם בערוצי התעמולה של חמאס, כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית.
הדימוי הברור ביותר הוא מעולם הספורט. כאשר נבחרת ישראל עולה למשחק מכריע - כולם מאוחדים מאחוריה. עיתונאים, פרשנים ואוהדים יודעים היטב להמתין עם הביקורת על המאמן, על השיטה או על החילופים - עד לשריקת הסיום. עד סיום המשחק עצמו, כל מילה מחלישה עלולה לערער את רוח הקבוצה. רק אחרי שהתוצאה נקבעה, חוזרים הכתבים והפרשנים לנתח, לפרק לגורמים ולהטיח ביקורת.
במלחמה - כמו בספורט - “שריקת הסיום” עוד רחוקה, ולכן התקשורת מתמודדת עם מתח בלתי פתיר: האם להיות נאמנה לעקרון הביקורת בכל עת, או להציב גבולות זמניים של אחריות לאומית.
• במלחמת יום הכיפורים, כשהתקשורת עטפה את המחדלים ב”אחריות לאומית”, נולדה תודעה ציבורית שלפיה אסור להמתין עם הביקורת - ודווקא החשיפה המאוחרת פגעה באמון הציבור.
• במלחמה מול עזה, כלי תקשורת שסיקרו בזמן אמת את הכשלים הלוגיסטיים, תרמו (גם אם לא במודע) לחיזוק תחושת ההצלחה בצד השני.
• מנגד, תחקירים אמיצים לאחר סיום הלחימה - כמו ועדת וינוגרד אחרי לבנון השנייה - תרמו לעיצוב מחדש של הצבא והממשלה, והביאו לשינויים עמוקים.
לא איזון קל, אלא הכרעה אתית
השאלה איננה האם התקשורת צריכה לבקר - אלא מתי ואיך.
• בזמן לחימה: האחריות הלאומית מחייבת ניסוח ביקורתי זהיר, שמכוון לתיקון מיידי ולא ליצירת נרטיב חולשה.
• אחרי הלחימה: חובה להשיב את הביקורת למרכז הבמה, ללא הנחות, כדי לתקן ולחזק את המערכות.
בסופו של דבר, חוסן לאומי נבנה לא רק מכוח צבאי - אלא גם מכוח תודעתי. במלחמה א-סימטרית, התודעה היא זירת הקרב המרכזית. תקשורת חכמה נדרשת להבין שדווקא מידה של איפוק בשיא הקרב - לצד ביקורת נוקבת לאחריו - היא הדרך הנכונה לחזק את הדמוקרטיה, את הצבא ואת המדינה גם יחד.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר לתקשורת וניהול משברים