זו פעם שביעית שאנחנו מלווים ילד או ילדה לכיתה א', ובכל פעם זה מרגיש כאילו זו הפעם הראשונה.
יהיו בהמשך החיים עוד רגעים רבים שבהם נרגיש שחרור של גוזל מהקן - במעבר לפנימיה בכיתה ט (גם אחד כזה היה לנו ב"ה אתמול), בגיוס לצה"ל (יש לנו ב"ה שניים כאלה עכשיו), ובוודאי מתחת לחופה בחתונה של הילדים (גם את זה הספקנו ב"ה כבר לעשות פעם אחת).
ובכל זאת, יש משהו בכיתה א' שגורם ללב להחסיר פעימה. התרגשות ושמחה, חשש ודאגה, והמון המון תפילות ותקוות. סוג של יציאה ראשונה מהתיבה המאוד שמורה ומוגנת של הבית והגן ומעבר ל'מגרש של הגדולים', עם דרישות וציפיות ומשמעת ומבחנים.
ומכאן התודה הענקית שלי לכל מי שהופך את החוויה הזו לרגועה ומרגשת יותר: קודם כל לאשתי היקרה שדאגה וסדרה וליוותה עד הפרטים הקטנים, שמרעיפה על הילדים שלנו הרבה חום ואהבה ונוסכת בהם ביטחון ותחושת שייכות ומוגנות. היא תהיה כאן בשבילם גם כשאני פחות נוכח. תקבל אותם בסוף היום לפעמים נינוחים ולפעמים נסערים, תתייצב לאסיפות הורים, תלמד איתם למבחנים ותלווה אותם בהתמודדויות הלימודיות והחברתיות, וכמובן, תמשיך בצדק לדרוש ממני ולעזור לי להיות מעורב יותר ויותר... תודה רויטל!
תודה גדולה לצוותים החינוכיים בכל מוסדות החינוך של הילדים שלנו. למורים ולמנהלים, ליועצים והמדריכים, למזכירים ולאבות הבית. אלו שנותנים את הנשמה ואת הלב ויוצרים סביבת למידה והתפתחות מדהימים שיש בהם שילוב של אהבה ומסגרת, הכלה וגבולות, לימוד תורה, קניית ערכים, דרך ארץ וידע. אני מרגיש שבאמת זכינו בהם. כמוהם גם לצוותים של משרד החינוך והשלטון המקומי.
יש תמיד מקום לשיפור ולביקורת. בכל מערכת. אבל ביום כזה צריך להתרכז בהמון טוב שיש ולדעת להודות עליו. כהורים, הילדים שלנו יודעים שיש לנו אמון מלא במורים ובמנהלים שלהם, שאנחנו מכבדים ומעריכים אותם ומגבים אותם במאת האחוזים. גם כשלפעמים אנחנו חושבים קצת אחרת. אשרינו שזכינו לחיות במדינה נהדרת כזו וללמוד במערכות חינוך כאלה.
אז מתוך ההתרגשות האישית שלי אני מאחל הבוקר הזה לכל מורי ותלמידי ישראל, אלו שחווים התחלה חדשה ואלו שממשיכים בהתמדה - שנת לימודים מוצלחת ופוריה. שנה של צמיחה, בניין והתפתחות, שנה של עבודה קשה ומיצוי כישרונות וסיפוק גדול.