בספרו הקלאסי "על המלחמה," תיאורטיקן המלחמה קארל וון קלאוזביץ כותב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים חלופיים". המטרה של מלחמה היא לשרת יעדים מדיניים, אחרת אין לה טעם.
אך כדי שלחימה תשרת כך את המדינה, הצבא צריך לשלוט במקצוע שלו - לדעת כיצד להילחם בצורה אפקטיבית ולהשמיד את הכוח הצבאי של האויב.
במבט לאחור, מתברר כי במלחמה בשתי החזיתות, הצפוני והדרומי, ישראל לא הצליחה להשיג תוצאות מדיניות משביעות רצון באף חזית, והסיבה הישירה לכך היא שצבא היבשה לא ידע להביא ניצחון בשטח האויב.
לפני כשנה חיל האוויר הצליח להשבית את איום הטילים של חיזבאללה, אך כוחות היבשה לא הצליחו - ואף לא ניסו - להשמיד אלא חלק מזערי מהכוח המזוין של חיזבאללה. בידי חיזבאללה נותר מספיק כוח צבאי כדי לסכל ניסיונות ממשלת לבנון לפרק אותו מנשקו ולחסל אותו כגורם צבאי משמעותי. כתוצאה מכך התאוששות חיזבאללה זה רק עניין של זמן.
בעזה, כבר שנתיים שכוח גרילה ברמה של העולם השלישי מצליח למנוע את תבוסתו על ידי צה"ל. צבא היבשה אינו יודע להתמודד בצורה אפקטיבית עם אויב זה.
הבעיה אינה הנחישות או המיומנות של החיילים בשטח ומפקדי היחידות. הנחישות הייתה שם מהיום הראשון, המיומנות השתדרגה עם הניסיון. הבעיה היא עם תפיסות היסוד הלקויות של הדרג הפיקודי העליון. הם אינם יודעים כיצד לתפוס שטח, להחזיק בו, ולחסל בו את האויב. הם אינם יודעים כי בראש ובראשונה יש להציב כמטרה חיסולו המוחלט והמושלם, של כוח האויב, שאם לא כן המערכה לעולם לא תוכרע. הם אינם יודעים כי המשאב היקר ביותר בכל מערכה צבאית היא הזמן, ושיש לחתור למלא משימות מהר ככל האפשר, כי זמן שעובר פועל לטובת הצד החלש ומאפשר לו להתאושש, בעוד שישראל עומדת תמיד מול שעון דיפלומטי מטקטק.
היחידות והחיילים בשטח מסוגלים להשיג את כל זה, אך הדרג הפיקודי אינו מסוגל להמשיג יעדים אלו או להוביל את היחידות למימושן.
לישראל יש ממסד צבאי מפוצל. חיל האוויר, המערך הטכנולוגי, המודיעין והיחידות המיוחדות הן הטובות ביותר בעולם. אך אלה אינם יכולים להביא לניצחון. בשביל זה צריכים צבא יבשה שיודע לחתור קדימה, לכתר, לכבוש שטח, להחזיק בו ולהשמיד בו כליל את כוחות האויב. רק צבא יבשה היודע את מלאכתו ומאומן להשיג את מטרותיו יכול להביא ניצחון. צה"ל היה צבא כזה ב-1956, ב-1967 ואף ב-1973. לישראל אין כיום צבא כזה, ולכן אינה מסוגלת להשיג ניצחון מושלם - במקרה של עזה, כנראה, ניצחון מכל סוג. אל לנו לאפשר להישגים המדהימים של החלקים האחרים של צה"ל באירן ובלבנון לטשטש את המציאות: מחדלי של צבא היבשה מסכנים את עתיד קיומה של המדינה.
כל זה הובהר בחוברת שחילק לקצינים מרכז הלמידה המבצעי של זרוע היבשה. החוברת כולה לא פורסמה אך צילומים מתוכה חושפים חלק מהביקורת על מבצע "מרכבות גדעון", ביקורת הנכונה למערכה בעזה מתחילתה: הצבא פעל "בהיגיון הרתעתי ולא הכרעתי," ללא ריכוז מאמץ למרכז הכובד - בחמושים של חמאס, חזר (שוב) לאזורים שצה"ל כבש בעבר ונטש, בקצב איטי ותוך בזבוז זמן המאפשר לאויב להתחמק מחיסול.
החוברת קובעת כי "ישראל עשתה כל טעות אפשרית". אולי הביקורת הקשה ביותר היא שהצבא "העדיף את עיקרון האבטחה... כשההתחשבות במחיר יותר חשוב מהמשימה". יש לזכור כי מחלה זאת אפיינה את צה"ל בשנות ה-50 המוקדמות, כשיחידות צבא ויתרו על משימות במקום לקחת את על עצמן את סיכון הלחימה, מגמה שיחידה 101 נוסדה כדי לעקר אותה מתודעת צה"ל.
מה, האם נכון לקחת סיכונים ולפעול מהר רק כדי להשיג הכרעה?
תשובה: ללא היכולת להכרעה נשקפת סכנה לעצם קיומה של המדינה. ועוד, אם צה"ל היה פועל כך לפני שנתיים היינו חוסכים מאות חיי חיילים, חודשי לחימה רבים, והון יקר שיצא מתקציב המדינה. בתווך הארוך הנחישות והמהירות משתלמת גם במונחי חיי אדם והון.
את החוברת חיבר תא"ל (מיל.) גיא חזות, שפרש מצה"ל ב-2023 וחיבר ספר חשוב, "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים," המצביע על הזנחת ההכשרה של צבא היבשה.
לפני כשנה הרמטכ"ל החדש אייל זמיר מינה את חזות לראש מרכז הלמידה. עכשיו חזות מילא את משימתו ופרסם חוברת שאינה מאשימה את ההכשרה הלקויה של הכוחות בשטח אלא את התפיסות המקצועיות הלקויות של הדרג הפיקודי העליון, בלי לעשות חשבון לרמטכ"ל שמינה אותו. בכך חזות עשה שירות חשוב לחברה הישראלית כולה. מקומם לצפות בדרג פיקודי זה מורה היתר לעצמו להתווכח עם הדרג המדיני הנבחר על כן-עסקה או לא-עסקה, החלטה מדינית באופיה, בזמן שאת יסודות המקצוע שלו אינו מכיר.
את האמת יש לומר. קשה לחזות ניצחון במערכה כשבראש הצבא עומדים אנשים שאינם מבינים במלחמה על הקרקע. חסרון זה הוא הסיבה הישירה לכישלונות שחווינו בשנתיים האחרונות. האחריות לכך היא כמובן של הדרג המדיני הנבחר. אם אלה יוותרו בסופו של דבר לחמאס, ח"ו, הרי זה בגלל שהם לא השכילו להעמיד לרשותם ולרשות עם ישראל כלי צבאי היודע לנצח. יצירת צבא יבשה היודע את מלאכתו, כיצד להילחם ולהשמיד את האויב, היא המשימה הלאומית הראשונה במעלה בעת הזאת.