השאלה האמתית העומדת בפני עם ישראל, והיא הקורעת אותו כבר 22 חודשים, היא: האם להיכנע לדרישות ולתכתיבים של החמאס, או האם להשיב מלחמה שערה ולהכניע אותו.
בניגוד לדעות המושמעות שוב ושוב באולפנים, החמאס לא הוכרע. הוא אפילו לא "בלחץ אטומי". האמת הכואבת היא שגם אחרי שכביכול החמאס הוכרע צבאית הוא - המנצח של יום ה- 7 באוקטובר 2023, יש להודות - ממשיך לתבוע מישראל כניעה ללא תנאי. מי שדורש כניעה ללא תנאי - לא הוכרע. וישראל החזקה (?) אפילו אינה מעלה בדעתה להציב דרישה כזאת כלפיו. יתר על כן, כל "עסקה" עם השטן העזתי אינה אלא הכרה בו ובשלטונו ברצועת עזה, גם בעתיד.
אם הפגנת "יום העצירה" נועדה להגביר את האהדה של כלל הציבור לכאבן של משפחות החטופים והחללים, כי אז ניתן היה להכילה.
האהדה קיימת גם ללא "העצירה" היקרה. אם אותן משפחות היו הודפות כל ניסיון לנצלן למטרות אחרות, פוליטיות, כי אז ציבורים רחבים הרבה יותר היו מגלים הזדהות. למרבה הצער, מאז ראשית המלחמה השתלטו גורמים שונים - שרלטנים, יחצ"נים, לשעברים מתוסכלים, פוליטיקאים שעתידם מאחוריהם, רל"ביסטים, ועוד - על מאבקן של המשפחות המיוסרות, פגעו הן בטוהרו והן בסיכויי הצלחתו, ולמעשה חטפו את משפחות החטופים. מי שמתחזה ומכנה את עצמו "מטה משפחות החטופים" בשעה שאינו מייצג את דרכן של משפחות המאוגדות בפורום תקווה, פגע במאבק. מי ששכח מי האויב ומפנה את חיציו אל ראש הממשלה במקום אל האויב - מוותר ביודעין על תמיכתם של רבים. המעט הנדרש מ"המטה" ומהתקשורת הוא להציגו כמטה משפחות חלק מהחטופים.
חשוב מאד להדגיש בנקודה זאת: כל התנכלות למשפחות החטופים - מילולית ו/או גופנית - היא בזויה וראויה לכל גינוי.
והתקשורת, זו התנהגה כתקשורת מגויסת, דבררה עד לזרא את משפחות החטופים שסופחו/הסתפחו למחנה "הנכון", המחנה הרל"ביסטי, והעלימה כמעט לחלוטין את קיומו של פורום תקווה המאגד משפחות חטופים אשר חושבות אחרת.
כך, בזכות התקשורת, נולד והופץ שקר ארבע מאות אלף המפגינים, שקר הלקוח מהפגנות השמאל נגד ממשלת בגין במהלך המלחמה הראשונה בלבנון ב- 1982. לכאן שייך גם השקר כאילו כשמונים אחוז מהציבור תומכים ב"עסקה" - כאילו יש לה היתכנות - של כל החטופים תמורת סיום המלחמה. כשמונים אחוז מהציבור אולי תומכים ב"עסקה" כאשר מוצג לנשאלים מצג שווא. אם היתה מוצגת לנשאלים השאלה האמתית - להיכנע או להכניע? - התוצאות היו שונות לחלוטין.
ממשלת ישראל החליטה לאחרונה על יציאה לכיבוש עזה ו"מחנות המרכז" (שוב אותה שגיאה: כבר מזמן אין פליטים ואין מחנות פליטים, ועל ישראל - הרשמית, הצבאית והתקשורתית - להיגמל מצמד מילים זה). מדובר באותה ממשלת ישראל ובאותו ראש ממשלת ישראל אשר עושים לילות כימים כדי להכשיר את השרץ הנתעב, שרץ ההשתמטות של ציבורים גדולים מנשיאה בעול. התנהגות כזאת של ממשלת ישראל ושל ראש ממשלת ישראל פוסלת אותם משליחת חיילים לשדה הקרב. מדובר במעשה בלתי מוסרי אשר יפחית את אחוזי ההתייצבות גם בין המשרתים.
עוד מעשה מכוער הוא השתלחותם של שני זנבות האודים העשנים ברמטכ"ל, כמו גם התנהגותו הילדותית והמטופשת של סר (אין זו טעות כתיב) הביטחון המתלהם. רב-אלוף אייל זמיר הוא המבוגר האחראי בהנהגת ישראל בימים קשים אלה. הרמטכ"ל נאלץ ללכת על החבל הדק המתוח בין כפיפות הדרג הצבאי לדרג המדיני לבין מילוי חובתו המקצועית להזהיר את הממשלה מפני הרפתקאות שיש מי שגוררים אותה ואותנו אליהן.
יש להעריך אותו על כך שתוך כדי שמירה על כפיפותו לדרג המדיני הוא עושה כמיטב יכולתו לפקוח את עיניהם לפני שישלחו את צה"ל למלכודת המוות בעזה. המלצתו הגיונית, והלוואי שיאמצו אותה: את עזה יש לתקוף עד כמה שאפשר בלי להיכנס אליה קרקעית, בלי להפוך אותה ואת כלכלתה לאבן ריחיים על צווארנו, ובלי להחשיד את ישראל כי היא עומדת ליישב מחדש את רצועת עזה. אי אפשר ואסור לתקן את איוולת אוסלו 1993 ואת איוולת הגירוש 2005 על-ידי איוולת נוספת ויקרה בעזה 2025. אין זו מטרת המלחמה.
בשעת כתיבת שורות אלה יש סימנים מסוימים (ואולי שוב הונאה?) שהלחץ הצבאי עוזר וגורם לחמאס להגמיש קצת את דבריו, אפילו המילוליים בלבד. המשמעות: לחץ צבאי עוזר. אבל, שוב מדובר במעשה בלתי מוסרי: עסקה חלקית, שמשמעותה הפקרה, אולי סופית, של החטופים (חיים וחללים) שלא ייכללו בפעימה הראשונה של העסקה המדורגת או השלבית. בלה, בלה, בלה, ..... . מי שדורש עסקה עכשיו מוביל להפקרת חלק מן החטופים. אין לראש הממשלה מנדט להפקיר חלק מן החטופים.