ליאור אברהם, תושב ירושלים שבעבר עבד בתחום הסייבר וכיום משרת כחייל מילואים, התארח באולפן ערוץ 7 לראיון מיוחד לרגל צאת ספרו "צלקות שקופות".
"בגלל המילואים הפסקתי את העבודה. הפסיקו לי את העבודה במהלך אחד הסבבים, סבב רביעי או חמישי. במובן מסוים אני יכול להבין אותם", סיפר.
ב-7 באוקטובר, מיד לאחר ששמע על האירועים הקשים, התקשר למפקדיו ונענה כי הגיוס מתעכב. "זה גם כן מחדל שבשעות כאלה, בשעות שבע, שמונה, עוד מחכים לראות מתי קופצים ולא ישר קופצים", אמר. למרות זאת יצא מיד לבסיס בבילו, ומשם הדרים לעוטף.
לדבריו, "קיבלנו כל מיני משימות. היינו בכפר עזה, בקיבוץ עלומים, עברנו בנובה. סיימנו לטהר את הקיבוצים האלו. חיפשנו ניצולים. פינינו חללים, עזרנו בכל מה שצריך - לחפש בארונות כביסה ומתחת למיטות, לראות אולי הורים לפני מותם החביאו שם איזה תינוק או משהו. ממש כמו בשואה".
בהמשך גויס שוב ושוב לסבבים נוספים - בצפון, ברפיח, בחאן יונס, ברמאללה ובחברון. בסך הכול צבר לדבריו קרוב ל-500 ימי מילואים. "זו זכות עצומה ואני שמח שהיה לי את הזכות הזאת. קשה באמת לחזור לאזרחי אחרי שאתה עושה", הוסיף.
המפגש עם ההרס והטראומה הוביל אותו לעסוק גם בהיבט הנפשי. "אני מכיר את העולם. יש לי הרבה חברים עם פוסט טראומה, ידעתי שככל שמטפלים בזה מוקדם ככל האפשר, ההשלכות והתסמינים הולכים ויורדים. ממש נאבקתי שם עם הסמג"ד והמג"ד ובסוף באמת לפני המשימה הראשונה, הבאנו הדרכה לאנשי הגדוד".
מאמציו להעלות את המודעות לנושא התגבשו גם לספר שכתב - "צלקות שקופות". "הספר הוא ספר פרוזה על החוויות שלי, של חברים שלי. לא ספר דוקומנטרי או אוטוביוגרפי ספציפי שלי... כשנוסעים בהאמר ורואים כל כך הרבה רכבים, שלדים מפוחמים ששרפו הנאצים הערבים, זה מחלחל רכב רכב, טיפה טיפה לתודעה".
אברהם מוסיף כי לצד הרצון לשמר את הזיכרון כדי שטרגדיה כזו לא תחזור, יש גם קושי יומיומי בהתמודדות עם פלאשבקים: "אני גם לא רוצה לראות את זה בכל מקום, בכל שעה, במסעדה וסתם שעולות לי מחשבות מול המחשב בעבודה, אפילו כיסא תינוק קטן".
לקראת סיום השיחה ביקש להעביר מסר אופטימי: "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים. אני בטוח שאנחנו נגיע למקומות הרבה יותר גבוהים, שנחזיר את כל החטופים, שננקה את כל העולם ממשהו שיכול לפגוע בנו ושגם יהיה שלום בינינו".