בעולם בו גוברת הדרישה למוסר מלחמה שאינו רומס זכויות אדם בכלל וזכויות נשים בפרט, דין אשת יפת תואר, שמופיע בפרשתנו, מעורר אצלנו קושי מוסרי עצום. אמנם ברור שכיום ההלכה לא מתירה זאת, אך כיצד התורה, ספר הקדושה ועקרונות המוסר של עם ישראל, התירה מצבים שנראים כעוול חמור כלפי האישה? כיצד היא מאפשרת פגיעה בנשים בשעת מלחמה? וכיצד ניתן להבין את הדין הנוסף שמופיע בפרשתנו, שעונשו של האנס הוא לחיות עם אנוסתו לנצח?
ההיסטוריה האפלה של האנושות
כדי להבין את מהפכת התורה, עלינו להציב מולה את הרקע ההיסטורי. האונס במלחמות לא היה תופעת שוליים, אלא חלק בלתי נפרד מהתרבות הצבאית בכל הדורות:
בתנ"ך מתוארת אימו של סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען, מתנחמת באיחור שלו, כיוון שמן הסתם הוא פוגע בנשים ישראליות לאחר נצחונו.
ביוון וברומא העתיקה אונס המוני נחשב לשגרה צבאית. וכך גם במלחמות בימי הביניים.
אך זה לא נעצר בתקופות העתיקות והפרימיטיביות של האנושות. גם בתקופה המודרנית, המפותחת וה'נאורה' התופעה המשיכה בהיקפים נרחבים ומזעזעים. במלחמת העולם השנייה - היקף התופעה הגיע לשיאים חסרי תקדים: בסה"כ, ברחבי גרמניה, למעלה משתי מיליון נשים נפלו קורבן לאונס. גם חיילים אמריקאים, בריטים וצרפתים לקחו חלק בזוועות.
אך גם במאה ה-21 תופעה נוראית זו נותרה כנשק של טרור והשפלה, פורקן יצרים, ו'פרס' לחיילים. היא התקיימה במלחמת רוסיה-אוקראינה. וגם מדינת ישראל חוותה זאת בהתנהגות הברברית של המחבלים שפלשו לעוטף עזה בשמחת תורה התשפ"ד, ופגעו באופן חמור בנשים.
התרגיל הפסיכולוגי המבריק
דווקא על רקע זה מתבררת מהפכת התורה. במקום להצטרף לברבריות הזו, כבר לפני יותר מ-3000 שנים היא מגדירה לה תנאים שיובילו למניעתה.
אווירת מלחמה הרחק ממרחב החיים המוכר, יכולה להוות אקס-טריטוריה למוסר וערכים (כפי שהרמב"ן כתב). האדם עלול לחוש שאף אחד לא ידע על מעלליו, ומה כבר יקרה אם לצורך הנאתו הרגעית יפגע באישה מעמו של האויב.
מתוך הבנת הפסיכולוגיה האנושית, התורה מחייבת את החוטא לפרסום המעשה, ולאחריות ארוכת טווח: האישה מובאת לביתו, מגלחת את ראשה, בוכה חודש ימים - ורק אחר כך הוא רשאי להתחתן איתה. המשמעות: כל שכניו יודעים, וכל קהילתו רואה. אין כאן רק "ריגוש זמני", אלא בושה ציבורית ותהליך ארוך, שבפועל 'מוציאים את החשק' לביצוע המעשה.
הדבר דומה לניסוי עליו סיפר פרופ' דן אריאלי המומחה לכלכלה התנהגותית: המחקרים מראים שמי שנמצא בהסתערות יצרית עלול לעשות דברים שמעולם לא דמיין שיעשה. אך כאשר תוצאות מעשיו נחשפות להוריו או לחבריו - כוח הבושה עוצר אותו. לכן על מנת למנוע ממכורים לסמים שנגמלו, לחזור לסורם, אמרו להם לכתוב מכתב וידוי מפורט לקרוב משפחה שלא יודע על התמכרותם, ובמידה והם יתפסו, המכתב יישלח אליו מיידית. המחקר הראה שהרגש החזק של הבושה, מנע מהם לחזור לשימוש בסמים, על אף הפיתוי היצרי הגדול. זאת משום שכבר לא מדובר בהנאה רגעית 'ללא מחיר' כביכול, אלא בהשלכה גדולה על מעמדם.
זו המשמעות העמוקה של הביטוי 'דיברה תורה כנגד יצר הרע' - יצר הרע הוא הרצון לממש את התשוקה המיידית ללא לקיחת אחריות על ההשלכות. עם הערמת התנאים לדין אשת יפת תואר - התורה מפוררת את המבט הרגעי, ומכריחה את האדם להסתכל על חייו באופן נרחב ואחראי.
הרתעה אפקטיבית מעיני הפושע
גם האנס השפל חושב על הנאתו הרגעית, והוא מוכן לפגוע למענה באופן קשה ואכזרי באישה. ההרתעה האולטימטיבית לאדם כמוהו, שחושב רק על הכאן והעכשיו, הוא לחייב אותו ש"לֹא יוּכַל שַׁלְּחָה כָּל־יָמָיו" (דברים כב, י"ט). להוציא אותו מהמרחב הרגעי למרחב הטווח הארוך והמחויבות מהם הוא כל כך חושש - אם יכנע ליצרו, הוא יאלץ לחיות כל חייו עם האישה שנפגעה ממנו.
כלומר, עיקר מטרת עונשי התורה המופיעים בפסוקים, היא לכוון לתודעתו של הפושע הפוטנציאלי, וליצור כלפיו הרתעה אפקטיבית שתמנע את הפשעים מראש. מסיבה זו הרמב"ם מסביר שהעונשים משתנים לפי שכיחות העבירה ולא לפי חומרתה (מו"נ ג, מא). עיקר מטרתם אינה גמול, אלא יצירת גבול ברור ומרתיע.
לכן חז"ל אמרו שסנהדרין שהורגת פעם אחת בשבעים שנה - נקראת 'סנהדרין חבלנית' (עיין משנה מכות א, י). כלומר, עונשי מוות לא נועדו לביצוע תדיר, אלא ליצירת הרתעה מונעת.
כך גם הניסוח החריף בפשט התורה 'עין תחת עין' - נועד לעצור את החוטא מלכתחילה.
מסורת חז"ל בתורה שבעל פה, תגלה שצריך בפועל לשלם ממון; היא גם תגלה שעונש המוות לא אמור להיות נפוץ, ותדגיש שהאישה יכולה כמובן לסרב לחיות עם הרשע שאנס אותה, ועם מי שהוציא עליה שם רע. אך פשט התורה מכוון למחשבתו של הפושע, ולכן בו לא נמצא את אותם סייגים שעשויים 'להרגיע' אותו, ולגרום לו לממש את זממו.
התורה מציבה בפני החוטא מציאות שמטלטלת את תפיסתו הנמוכה - המעשה שחתר להנאה רגעית יהפוך לחיים שלמים של מחויבות, אחריות ובושה ציבורית.
לא לזהם את המלחמה
בתפיסת היהדות, החייל יוצא למלחמה מתוך מוכנות לסכן את עצמו בשביל טובת האומה, ורצון למגר את הרשע למען עולם טוב יותר. לכן הפיכת המלחמה לכלי לסיפוק התאוות האישיות, מזהמת את הערך המוסרי של המלחמה. כאשר חייל שוקע בהנאה רגעית הנגועה בעוולה מוסרית, הוא פוגע בלגיטימיות של המלחמה כולה.
מסיבה זו, הסטנדרט הנדרש ממחנה המלחמה הישראלי גבוה ביותר: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה" - אפילו הנטמא בשוגג, אינו יכול להיות חלק ממחנה המלחמה, ש"המחנה הוא כמקדש ה', ושאין הוא כמחנות הגויים להשחתה, איבה, גרימת נזק לזולת ונטילת רכושם ותו לא, אלא כוונתנו אנו להישיר את הבריות לעבודת ה' ולהסדיר את מצביהם..." (רמב"ם במו"נ ג, מא). זאת בניגוד גמור לאווירה החייתית והשפלה שליוותה את מחנות הצבא במהלך ההיסטוריה עד לימינו כנ"ל.
הפתעת החוקרת: מה מתרחש בצה"ל?
האם המסורת היהודית הצליחה לחלחל עד לתודעתם של חיילי צה"ל בימינו? החוקרת ד"ר טל ניצן, ניגשה לחקור את ההתנהלות של חיילי צה"ל בנוגע לפגיעה בנשים פלסטיניות. את מחקרה היא פותחת בהנחת היסוד שהובילה אותה: "לתקופות מלחמה, כמו לתקופות שלום, יש את "הנורמליות" שלהן, כלומר שאונס צבאי הוא התרחשות נורמאלית במלחמה ושהתגלמותו שונה מקונפליקט לקונפליקט". דהיינו, מבחינתה ברור שחיילי צה"ל פוגעים בנשים, השאלה היא לא האם, אלא רק איך ובאיזה היקף, כי זו תופעה עולמית חוצת גבולות ותרבויות.
אך אז חיכתה לה הפתעה, שהכתיבה גם את השם של עבודת המחקר שלה: "גבולות הכיבוש - נדירותו של אונס צבאי בסכסוך הישראלי-פלשתיני". וכך היא כותבת: "ככל שחיפשתי גיליתי ששונותה של התופעה בהקשר הישראלי-פלשתיני מתגלמת בעיקר בחוסר, בנדירות, באי התקיימות". במקום להכיר ברמה המוסרית הגבוהה של חיילי צה"ל, היא טענה שזה נובע מ'דה-הומניזאציה' כלפי הנשים הפלסטיניות, אך זו כמובן טענה מגוחכת, שנסתרת מכל הסכסוכים הקשים במהלך ההיסטוריה האנושית.
גם הטענות האנטישמיות שהטיח האו"ם נגד ישראל במלחמה זו - כאילו חיילי צה"ל פגעו בנשים פלסטיניות - התבררו כעלילות דם.
בנג'מין ד'יזראלי ואנחנו
חיילי צה"ל ממשיכים את המסורת היהודית שהוטמעה בפרשתנו באופן חד וברור: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". על אף התנאים הקשים במלחמה, הם מצליחים לראות בה את המטרה המוסרית העליונה, ולא כלי למימוש תאוות נמוכות.
בעולם שבו אונס נחשב במשך אלפי שנים לחלק בלתי נפרד מהמלחמה, התורה אמרה: לא עוד, ונקטה אסטרטגיה עמוקה של הרתעה ובושה - כדי למנוע את העוול שנמשך גם בתקופה המודרנית בצבאות העולם.
וכאשר בוחנים את המציאות אצל חיילי צה"ל, מתברר שהמבט האמוני המהפכני הצליח לשבור את הסטנדרט העולמי המעוות, וליצור צבא מוסרי יוצא דופן, שמעורר פליאה גם בימינו.
כנגד הטענות האנטישמיות על חוסר מוסריותו של צה"ל, זאת בניגוד לכל הממצאים מהשטח והשוואתם לצבאות העולם, נשיב בדבריו של מי שכיהן כראש ממשלת בריטניה, בנג'מין ד'יזראלי, שענה למי שלעג למוצאו היהודי: "כן, יהודי אני. ובזמן שאבות אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזריים באי נידח, אבותי היו כוהנים במקדש שלמה".
ואנו נוסיף על דבריו, זה לא רק אבותיהם הקדומים: בזמן שאירופה מחפה היום על פשעיו הנוראיים של חמאס, ולא מצליחה להגן על בנותיה מפני הפגיעה הקשה של המהגרים המוסלמים, עד כדי כך ששוודיה מוגדרת כ'בירת האונס העולמי', כפי שמתאר דאגלס מארי בספרו 'המוות המוזר של אירופה', מדינת ישראל יכולה להיות גאה במוסריותם וטהרתם של חייליה, שמשאירים אבק לכל צבאות העולם. והיה מחניך קדוש - זו לא תיאוריה מרחפת, אלא חזון שמתגשם לנגד עינינו היום.
מתוך המאמר שיתפרסם בעלון 'עולם קטן'. הכותב הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה