הקומיקאי אודי כגן שיתף לפני כשבוע קטע אישי מתוך המופע שלו, שבו הוא מספר על החוויה שלו כמתמודד עם הלם קרב.
"זה נושא שכל כך קשה לנו לדבר עליו, בגלל שהלם קרב זו מחלה שקופה. הלם קרב - אי אפשר לראות אותו, אבל אפשר להרגיש אותו". הקטע זכה לצפיות ולשיתופים רבים והציף נושא שלוחמים רבים מתמודדים איתו, ועדיין - לא תמיד יודעים איך להתייחס אליו. ברוך ה', כיום היחס לנושא מדובר יותר ומטופל יותר וטוב שכך. אבל בשורות הבאות אבקש להתייחס דווקא למשפט שהובלע בתוך דבריו של כגן, ושגם בו, כמו בפוסט טראומה, צריך לטפל ברגישות אך בנחישות.
ידידי ירון וייסברג הסב את תשומת ליבי לדברים שאמר במונולוג חד ומעמיק, כדרכו, שבו השכיל לנתח את השורשים הרעיוניים שמערימים עלינו קשיים בהכרעת המערכה בעזה ובכלל, להלן חלקים מתוך דבריו (שם הסרטון המלא: "זו הסיבה שהנפש שלנו פגיעה יותר משל האויבים שלנו"):
"בסרטון על הלם הקרב שלו, אודי כגן שיתף בקול שהיה רץ לו בראש 'איך עשית את הדברים שעשית? לא מגיע לך לחיות'. מה שאודי מתאר פה זה מה שנקרא פגיעה מוסרית. פגיעה מוסרית, כך לפי ההגדרה, היא נזק פסיכולוגי או רוחני שנובע מהפרה של אמונות מוסריות עמוקות, בין במעשה, כלומר עשייה של דבר אסור, או במחדל - אי עשייה של הדבר הנכון. זה מוביל לעיתים קרובות לרגשות ממושכים של אשמה, בושה, כעס ובלבול מוסרי. אנשים שחשופים יותר לפגיעות מוסריות הם לוחמים וגם מגישי עזרה ראשונה, בפרט כאשר הם מגיעים לאירועים רבי נפגעים ונאלצים להכריע בין מי שאפשר לטפל בו לבין מי שעדיף לא לטפל בו כי הוא ימות גם כך, ואם יקדישו לו זמן, אחרים שאפשר להציל ימותו. ופגיעה מוסרית יכולה להוביל לפעמים גם לפוסט טראומה, כמו במקרה של אודי".
בצדק, ירון וייסברג זיהה שלא מדובר בסרטון שעוסק רק בהפרעות נפשיות. מדובר בסרטון שעוסק במוסר. וייסברג מנמק את דבריו בתגובות שקיבלו דבריו של כגן: "כי התגובה הרווחת שקראתי בהקשר לקטע הזה בסרטון של אודי היא שהמסקנה המתבקשת מהסרטון היא שצה"ל מבצע מעשים לא מוסריים, ושהכמות הגבוהה של פוסט טראומתיים מהמלחמה מעידה על כך שאנחנו מגדלים פה דור שאינו מוסרי".
פוסט טראומה וצדקת הדרך
בהמשך דבריו מציג וייסברג מחקרים מגוונים שמצביעים על הקשר בין פוסט טראומה לבין תחושת חוסר המוסריות כלפי המשימה הצבאית. "מחקר שהתפרסם לפני כמה חודשים שנעשה במכללת ספיר על 806 חיילים, מצא שאחריות ישירה למוות של אויב, כלומר אדם שמזוהה כלוחם - לא הראתה שום קשר לפוסט טראומה. לעומת זאת, נמצא קשר מובהק בין פעולות שהובילו למוות של אנשים שאינם לוחמים לבין פוסט טראומה. המחקר מדגיש שפגיעה מוסרית היא מנבא חזק ל־PTSD (=פוסט טראומה), ובמחקרים על חיילים אמריקאים במלחמת וייטנאם עלו ממצאים דומים.
"ולעומת זאת, חיילים שיש להם תחושה ברורה של צדקת הדרך ושהם מבינים את המשימה, הם בסיכוי נמוך יותר לחוות פוסט טראומה, כך לפי מחקר ישראלי אחר. בנוסף, חיילים ישראלים, מתברר, הם בסבירות נמוכה בהרבה לחוות הלם קרב לעומת חיילים אמריקניים. 2.9% מהחיילים במלחמת לבנון השנייה חוו הלם קרב, בעוד בקרב החיילים האמריקאים ששירתו בערך באותה תקופה בעיראק 8%, כמעט פי 3, חוו הלם קרב. הסבר אפשרי לפער, כך לפי החוקרים, הוא התחושה של החיילים הישראלים שהם מגינים על המולדת שלהם, בעוד לחיילים האמריקאים שנלחמים אלפי קילומטרים מהבית אין את אותה התחושה".
מסקנתו של וייסברג היא שמניע אנושי, ובהקשר המערבי - השקפת עולם ליברלית, יגיע תמיד למבוי סתום מבחינת הצידוק המוסרי של המלחמה. לדבריו, רק צידוק תיאולוגי, ובמילים פשוטות - אמוני ודתי, שמגיע מעבר לאדם, יחדיר לליבו של הלוחם את תחושת הצידוק המוסרי המתבקשת כדי להילחם גם במחיר של פגיעה אגבית באוכלוסייה אזרחית. וכך הוא הסביר את האינטואיציה שהובילה אותו למסקנה שלו.
לפעול נגד האינסטינקט
"הסיבה לאינטואיציה הראשיתית שלי לגבי הקשר בין אמונה דתית לבין שיעורי הפגיעה מהלם קרב, היא כי בעיניי אי אפשר להבין את הסיבות למלחמה הזו ולהצדיק אותה אלא מבעד לפריזמה תיאולוגית. כלומר, כל ההסברים שאנחנו משמיעים כלפי חוץ בניסיון להצטדק מול העולם על כך שחמאס הוא ארגון טרור ואנחנו מדינה דמוקרטית, על כך שאנחנו מכוונים כלפי טרוריסטים, ואילו חמאס מכוונים כלפי אזרחים, שחמאס נשבע להשמיד את ישראל והיהודים, ואילו אנחנו רוצים לחיות בשלום - כל אלו הם טיעונים שלא מחזיקים בשדה הקרב".
וכאן ירון נוגע לדעתי בליבת הכשל המערבי, שמוביל גם את צה"ל בתפיסתו המוסרית הלקויה:
"כי בשדה הקרב, כמו שקרה לאודי - האינסטינקטים הביולוגיים שלך משתלטים עליך, לרבות האינסטינקט שלך לחמול על אדם אחר. כשאתה רואה מולך אדם חלש וחסר אונים, הנטייה הטבעית שלך, אם אתה תקין פסיכולוגית - היא לחמול עליו. עכשיו מה תגידו לי - שאתם לא רוצים להתגבר על האינסטינקט הזה, נכון? שזה מה שמבדיל אותנו מחמאס, מבדיל אותנו לטובה - שאנחנו אנושיים. שאנחנו כן מגישים מים לאישה צמאה בעזה. ובעיניי יש פה בלבול מוסרי.
"מה שמבדיל אותנו מהם זה לא העובדה שיש לנו חמלה. זו טענה רק של אנשים שרואים את העולם מבעד לפריזמה ליברלית גרידא. אדם ליברלי בלי מניעים טרנסנדנטיים, כלומר מניעים שהם גדולים ממנו עצמו - יתקשה למצוא מוטיבציה חיוביות להילחם, בפרט כשהלחימה מעמידה אותו בפני דילמות שלא מתיישבות עם ערכים ליברליים. יש לו מוטיבציה שלילית להילחם - להגן על הבית מפני מתקפה, כלומר למנוע עוד 7.10, למנוע פגיעה בחיים נוספים. אבל ליברליזם לבדו אינו תורה מוסרית מוצקה דיה כדי להסביר לך למה אתה לא מבצע פשע מוסרי כאשר אתה הורג בלתי מעורבים, ולכן אתה יותר פגיע לפוסט טראומה".
טיעון מוסרי אנטי-מוסרי
הדבר המרשים ביותר בכל הניתוח המעמיק של ירון, שהבאתי כאן רק חלקים ממנו, הוא שהמסקנה שלו, כאדם שלא מגדיר את עצמו "דתי", היא שללא מוסר אבסולוטי - מחולל וקובע ערכים, המוסר האנושי הליברלי תמיד יוביל אותנו למחוזות הרלטיביזם המוסרי:
"מבעד לעיניים ליברליות, שנעדרות מוסר אבסולוטי, ולכן מתייחסות לפגיעה מוסרית כאינדיקציה שהמעשה הוא שגוי, במקום שהפרשנות היא שגויה - הדבר המוסרי לעשות הוא להפסיק את המלחמה. אבל בעיניי זה לא טיעון מוסרי, זה טיעון אנטי־מוסרי. הוא אנטי־מוסרי כי הוא מבטל את הרעיון שיש טוב ורע...
"אני חושב שאם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שאנחנו טובים, והאויב הוא רע - אז כל פעולה שהתכלית שלה מקדמת אותנו לעבר ניצחון הטוב על הרע, האור על החושך - היא טובה. וכן, זה אומר שלפעמים לעשות את הדבר המוסרי זה לפעול נגד האינסטינקטים שלנו, לרבות האינסטינקט של חמלה. באנלוגיה, זה כמו חיסון לילד - הזריקה מכאיבה לו, וגם החיסון עצמו בטווח הזמן הקצר פוגע בו כי אנחנו מכניסים לו נגיף מוחלש לגוף. אבל בטווח הזמן הארוך הגוף שלו מתחזק...
"אז שורה תחתונה - אנחנו חייבים לצאת מנקודת הנחה שאנחנו טובים וחמאס הם רעים, והדרך היחידה להאמין שאנחנו טובים היא על ידי תפיסה תיאולוגית שיוצאת מנקודת הנחה שאלוהים הוא טוב, ואם הוא בחר בנו ונתן לנו מצוות אז גם אנחנו טובים".
מלחמה בחמלה?
כשהקשבתי לדבריו החשובים של ירון חשבתי על מה שמסופר בסוף פרשת "כי־תצא" בעניין מלחמת עמלק: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים" (דברים כה, יח).
המאפיין של עמלק היה שהוא נטפל לחלשים חסרי הכוח, "שלא היה בהם כח ללכת" (ראב"ע). לעומת זאת, על ישראל מסופר בספר שמות: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב" (שמות יז, יג). ומביא רש"י ממדרש תנחומא: "ויחלוש - חתך ראשי גיבוריו ולא השאיר אלא חלשים שבהם ולא הרגם כולם".
מה פשר המעשה הזה, הרי אם הם הצליחו לחסל את הגיבורים, ברור שלא הייתה להם בעיה לחסל את החלשים! האם הייתה פה חמלה אנושית בלבד? רש"י על פי המשך דברי המדרש מעניק לנו תשובה שמפזרת את ערפל הקרב: "מכאן אנו למדים שעשו על פי הדיבור של שכינה". כלומר, במלחמה הספציפית הזאת ההדרכה האלוהית הייתה החלשה של עמלק ולא הכרעתו. ובמילים אחרות: המוסר האלוהי מכוון ומדריך גם את החמלה האנושית.
אסיים בסיפור מכונן שכתב לנו פעם רבו של היישוב עטרת, הרב עזריאל אריאל, שמתמצת את מסקנת הדברים: "שוחחתי פעם עם קצין מילואים ותיק במחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל. איש שמאל די קיצוני. הוא שאל אותי מדוע דווקא אצל חיילי ישיבות ההסדר יש הכי פחות חריגות מוסריות. אמרתי לו שדווקא בגלל שהם שלמים לגמרי עם החובה להפעיל כוח על האויב, הם גם יודעים לשמור על הגבולות של הפעלת הכוח, בעוד מי שמסתייג עקרונית מהפעלת כוח על האויב ונאלץ לעשות את זה מכוח הפקודות או מכורח הנסיבות - מאבד באותו רגע את המצפן המוסרי שלו והופך להיות חיה. הוא די הסכים איתי".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון באהבה ובאמונה של מכון מאיר