פרשת 'כי תצא' היא השנייה בנאומו של משה-רבנו העוסקת במצוות לאומיות. כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.
אומר רש"י: במלחמת רשות הכתוב מדבר, כי במלחמה על ארץ-ישראל, מלחמת מצוה, אין לומר 'וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ' שהרי כבר נאמר:'... מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דברים כ,טז]. מעורבים ובלתי מעורבים כאחד. ומוסיף האבן-עזרא, אסור שיאכילם או ישקם, והכלל לדבריו, 'חייב הוא להמיתם אם יכול'.
כדברי ר' אלעזר, במדרש תנחומא לפרשת מצורע, 'כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים' .ובכל זאת מתבקשת השאלה, וכי מה עניין יש בהריגת כל נשמה? דומה שזוהי הגדרתה של התורה להרתעה אולטימטיבית. הרתעת כל שבעים הזאבים המקיפים את הכבשה ומבקשים לטורפה.
הבה נחיה עם הפרשה. נמצאים אנו עדיין בעיצומה של מלחמת מצוה, מלחמה להצלת ישראל מיד צר [רמב"ם ה,א], צר שקם עלינו באכזריות נוראה, ובנוסף מלחמה הבאה למעט את אויבי ישראל, שאף היא בגדר מלחמת מצוה . 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה' - מזה קרוב לשנתיים מגיעים צווי 'כִּי תֵצֵא', צווי שמונה, בזה אחר זה, סבב חמישי ויותר. רבים, אחר שהתרגלו למלחמות בזק, כמלחמת ששת הימים, תמהים על אורכה של המלחמה הנוכחית, אך שוכחים שאורך המלחמה כאורך הזנחת ההתרעה. אורכה הינו פונקציה של העשורים בהן היא הוכנה על ידי צוררינו.
בנוסף, ההתרעה אמורה הייתה לכלול את חיסול יכולות האויב מבעוד מועד על ידי יציאה למלחמה מונעת. 'כי תצא למלחמה', כשהיוזמה ליציאה בידך. במשך שנים שלטה בכיפה הטעות הקשה בהחלפת המונח הרתעה בהכלה, בהסתפקות בקניית שקט תמורת שקט. דומה כי המניע העיקרי לטעות, נבע מהחשש והרתיעה מליזום מלחמת מנע. חשש מתוצאות 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה' ביוזמתך, וחשש מפני 'מה יאמרו הגויים', במקום גאווה של 'ספרו בגוים את כבודו'. כפי שהיה ערב מלחמת יום-הכיפורים, כשראש הממשלה מנעה תקיפת-מנע של חיל האויר.
וב"ה הגישה מתקרבת עתה להגדרתה הנכונה של ההרתעה, כהגדרתה בפרשה, 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה', לקיחת יוזמה לביצוע פעולות למניעת יכולות האויב וכדי להיות 'על אויביך' ולא להיות מופתע ולהימצא חלילה מתחתיו. בדרך זו האויב התורן יהיה מורתע, ועמו גם כל אויבינו מסביב 'וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ' [דברים כח,י]. מציאות מבורכת זו של ישראל כמעצמה אזורית יוזמת, המרתיעה ומונעת את יכולות האויב. דומה כי הפעם, אף לגישה המורה על הרתעה על ידי 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' שהייתה כלפי שבעת עמי כנען, נמצאה חלופה והיא שינוע אוכלוסייה המכונה רילוקיישן.
למרבה הצער, התרגול בשינוע אוכלוסייה נעשה על ידי צה"ל כבר לפני עשרים שנה, וד"ל. יש אפוא להרחיב את המונח הרתעה, לחזק את ההתרעה ולהביא לידי הכרעה ללא הכלה בסייעתא דשמיא ובדרכה של התורה, בדרכה של הפרשה.
ובפרשה נאמר 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה'. מי יצא? על כך למדנו כבר בפרשה הקודמת, בה הבהירה לנו התורה שהכל יוצאים ללא יוצא מן הכלל, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. יש פטורים מצומצמים לאלה שבאמצע הכנת עתידם, כי עתידם הוא חלק מיישוב העם וחיזוק ישיבתו בארצו. לאלה היה קורא הכהן משוח-המלחמה לשוב לביתם להשלמת המשימה החשובה.
מי שבנה בית ולא חנכו. הנוטע כרם שטרם חיללו ומי שארש אשה וטרם לקחה. אליהם מצטרף הירא ורך הלבב אשר סיבות יראתו שמורות עמו בלבבו ואצל בוחן הלבבות, אין הוא מחויב להביא ראיות למצבו. לא בכדי 'כִּי תֵצֵא' נאמר בלשון יחיד, כי צריך שיציאת כל הגוף הלוחם, ללא יוצא מן הכלל, תהיה כגוף אחד, ללא מורא וללא פחד, כציווי התורה: 'לֹא תִירָא מֵהֶם וגו'. לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ד' אֱלֹקיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵ-ל גָּדוֹל וְנוֹרָא' [דברים ז ]. וכן הוא כידוע ברמב"ם בהלכות מלכים [ז,ד]. אלו הם הפטורים היחידים, ואין בלתם.
ומרגע שתם סדר הפטורים ויחידות הצבא יוצאות למלחמה, אוי לו למי שיבקש לברוח משדה הקרב, המשטרה הצבאית דאז הייתה מתרה בו ומזהירה אותו. חשיבות האחדות במערכה הינה כה גדולה עד שהרשות בידה אף לקפח את שוקיו של כל מי שמבקש לחזור מערכי המלחמה. כך הוא במשנה סוטה [מד.], וכך נפסק ברמב"ם להלכה [הל' מלכים ז,ד]. יתר על כן. לפי התלמוד הירושלמי במסכת סוטה [ח,ו], תחילה הכל היו מגויסים, ואף עוד לפני סינון הכהן המשיח מי ומי ההולכים, 'וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם'. לא מדובר בהליכת הקצינים בראש, בחינת 'אחריי!', א
לא באותם חיילי המשטרה הצבאית, שהיו בראש ובסוף קבוצת הלוחמים כשהם מצוידים בקרדומות. לא היו אלה קרדומות כנגד האויב, אלא כנגד לוחמים המבקשים לברוח מהמערכה. שתי שורות של גיבורים היו, זו לפנים מזו, שאם נמלט הבורח מן הפנימיים, יבוא לאחרונים והם יתפסהו. עד כדי כך חשובה אחדות הלוחמים, כי כלשון הגמרא, תחילת ניסה נפילה .
אומר הרב קוק באגרות ראי"ה, באגרת תתקמד אותה כתב להוריו, שהיחיד אינו חייב במלחמה מצד עצמו, אך חייב הוא מצד כלליות הציבור. ציבור המחויב במלחמת מצווה, מצוותה כוללת כניסה לכלל סכנה. וכל זמן שהיחיד עומד במערכה בכלל הציבור, חל עליו חובת הציבור הדוחה פיקוח נפש. כך גם כותב המנחת-חינוך,[מצוה תכה] - במלחמת מצווה אי אפשר להיפטר מהמצווה מחמת הסכנה, שכיון שציותה תורה על המלחמה, בכלל המצווה אף להיכנס לסכנה.
נמצאים אנו בתקופה מיוחדת של 'כי תצא' ו'כי תבא' לסירוגין. ויש בתים, ל"ע, שלא זוכים ל'כי תבא' ויש השבים כשגופם או נפשם נפגע. זוהי תקופה המאתגרת ביותר הן את הלוחם והן את ביתו, כשהיד כידוע ממש בימים אלו עוד נטויה לצו 'כי תצא' נוסף. זוהי תקופה מאוד לא שגרתית של 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ' המשמשים בערבוביה. פעמים מוצא עצמו הלוחם 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ' ופעמים רבות 'בְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ'... אומרים אנו בחודשי אלול ותשרי את בקשתו המדהימה של דוד המלך בימי מלחמה מבעל המלחמות. מבקש הוא לחוש תמיד בבית ה', ללא מורא ופחד, בכל עת ובכל מצב.
הן בשבתו בביתו כיושב בבית ה', בו שורה השכינה, והן בלכתו בדרך, בצאתו לקרב, בקרוב צרים ואויבים על ישראל. וכך הוא אומר: 'אִם־תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה, לֹא־יִירָא לִבִּי... אִם־תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ. אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת־ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית־ה', כָּל־יְמֵי חַיַּי, לַחֲזוֹת בְּנֹעַם־ה', וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ' מבקש הוא לחוש תמיד כאילו יושב הוא בבית ה', ואף זאת מתוך תחושה שזהו ביקורו הראשון בו הוא מלא התרגשות והתפעלות. מבקש הוא ומבקשים הלוחמים 'לְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ' - לבקר בשלשה מובנים. לשמור על יכולת בקרה על דרכו בדרך ה' במחנה ישראל מדי בוקר, ובכל יציאה למלחמה, בכל 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה', ובנוסף להתחדש שמח וטוב לב בכל ביקור בביתו, בכל 'כי תבא', בכל פעם שמגיע להיכלו, לביתו, לנוות ביתו הגיבורה ולמשפחתו.
וכיצד היא מלחמתה של תורה? כדי שנדע כיצד לנהוג במחנה המלחמה בדרך התורה, פותחת הפרשה ב'כִּי תֵצֵא' - באה התורה, כדברי רש"י על פי הגמרא, ומדברת כנגד יצר-הרע. 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ' וגו'. מעיר על כך בעל ה'כלי יקר', 'אויביך' נכתב ביו"ד, היינו לשון רבים, ואחר כך אמר 'ונתנו' לשון יחיד. היה לו לכאורה לומר 'ונתנם' כלומר ראוי היה שגם פועל זה יהיה בלשון רבים, 'ונתנם את אויביך בידך'. אלא אומר ה'כלי יקר', ודאי שמדבר הכתוב באויב אחד פרטי, שהיה בכלל כל אויביך הרבים, שכבר הזכיר בראשית הפסוק, 'כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ', ומי הוא זה ואיזו הוא אותו אויב פרטי, אין זה כי אם צר ואויב פנימי שיש בכל אדם, בכל לוחם, והוא השטן, יצר-הרע, המקטרג ביותר בשעת סכנה, בעתות מלחמה.
עליו אומרת התורה, הגם שהינך במציאות של 'ובלכתך בדרך' ואינך 'בשבתך בביתך', אם תלך בדרך התורה המנחה אותך כיצד לנהוג במחנה מלחמה, 'ונתנו ה' אלקיך בידך'. אמרו חז"ל 'בראתי 'יצר הרע', בראתי לו תורה תבלין'. לכן יש במחנה המלחמה, מחד גיסא היתרים שאינם קיימים ב'שבתך בביתך', אך מאידך גיסא איסורים אף יותר מאלה הנוהגים בו.
עבד ה' אמור להתאים עצמו לקיום רצון ה' בכל מצב, לרבות במצבים שונים וקיצונים בו הבורא מעמידו. מחד רוב חייו ישמר הוא מהלאו החמור של 'לא תרצח', ושלא יביא עצמו חלילה לנוס לעיר מקלט בגין הריגה בשוגג, ומאידך, לפתע, באחת, מוצא הוא את עצמו מגויס למלחמה, ומול פני אויב, אשר מצווה הוא במצווה רבה להשמידו, להורגו ולאבדו, ויפה שעה אחת קודם. כאמור, מחד קיימים היתרים במחנה המלחמה, כמו אכילת מאכלות אסורות [רמב"ם בהלכות מלכים ח,א ורבים אחרים הסוברים שהיתר זה הוא בכל מלחמות ישראל] וכמו 'יפת תואר' בה פותחת הפרשה.
ומאידך, הקפידה התורה במחנה המלחמה בהקפדה יתירה על איסור לשון-הרע, 'כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' [דברים כג,י]. אומר הרמב"ן, היינו, שלא ידברו אנשי המלחמה לשון הרע זה על זה, שלא ירבו ביניהם המחלוקות, שמא יכו ביניהם מכה רבה מאוד אלו את אלו יותר מן האויבים. זוהי סכנת דו"ץ לא פחותה מהדו"ץ הקורה, ל"ע, חדשים לבקרים. ואף מצוות שיש בהן טורח לאנשי המלחמה, בא הכתוב ללמדנו שבשעת מלחמה צריך שהמחנה יהיה נקי מכל דבר טינוף בכל שעה, ואפילו כשאין אומרים בו דבר שבקדושה. זאת למרות שבשאר מקומות, מוץ למחנה, אין צריך שיהיו המקומות נקיים מכל דבר טינוף, אלא בשעה שאומרים בהם דברי קדושה. [ספר חרדים מצות עשה פרק א אות מ-מא].
ודומה שאם חובה זו מוטלת על היוצאים למלחמה, על אחת כמה וכמה שחלה היא על אלה שאינם יוצאים אליה, על כל ה'לשעברים' ועל כל הולכי הרכיל המקצועיים ודומיהם, המבקשים להחליש את רוח העם ולוחמיו. איסור לשון-הרע במחנה הוא כה חמור עד שייחדה לו התורה במחנה ישראל, לאו בפני עצמו. מוסיף לכך נימוק בעל ה'משך-חכמה', רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, שנאמרה אזהרה מיוחדת בעתות מלחמה, כדי שלא יגלו אנשי המלחמה לאחרים את מסתורי המלחמה, ובלשוננו כדי שלא יכשלו בבגידה.
בנוסף, מחנה ישראל מצווה בצניעות יתר - 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ' [דברים כג,יג], והטעם 'כִּי ה' אֱלֹקיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ' [טו], כשהעיקרון הוא להישמר מכל עבירה שגורמת לסילוק השכינה מן המחנה. 'כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע', וזאת כדי להגיע למצב האידאלי בו 'וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ'.
זוהי תקופת ניסיון מתמשך וכביר של בני ציון המסולאים בפז, מלומדי מלחמה, הנלחמים בדרכה של תורה. זהו ניסיון היוצאים לעזרת ה' בגיבורים כשתורת ה' בפיהם. תורת קידוש שם שמים במעשיהם. ורוח לחימה ואמונה בצדקת דרכם מתוך עוז וענוה בכל שליחויותיהם, רוח המחזקת אותם ואת כל חבריהם. ומתוך אותו ניסיון ארוך ואף מייגע, בעז"ה, לא רק שיצאו לוחמינו מחושלים ומחוזקים, אלא כבר עתה מחשלים הם את חבריהם ואת כל העם היושב בציון. בזכותם, בעז"ה, 'ידעו תועי רוח בינה ורוגנים ילמדו לקח' [ישעיהו כט,כג].
הכותב משמש יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל